1800550 obox
מאמרים
מאמרים לגולשים החרדיים ברשת
מאמר לחג הסוכות
לפני מספר ימים צמנו וענינו נפשנו. בכפיפות קומה אמרנו עשרה ודויים, התענינו חמשה ענויים נצבנו בבשת פנים, ככלים מלאים בושה וכלמה. לא עבר שבוע וכבר אנו בזמן שמחתנו! האין המעבר חד מדי? האין השוני קוטבי מדי? ארבעים ימי סליחות וחשבון נפש נוקב עד דכדוה של נפש, ארבעים ימי הצהרה שדלים אנו וריקים - ו"לשמחה, מה זו עושה"?!
הן ידוע הסיפור בילד שהגיע הביתה עם התעודה . מגיש לאביו שיחתום. קורא האב: "תפילה, בלתי מספיק". הלאה: "משנה, בלתי מספיק". הבן עוקב בלב הולם, אבל האב אינו מגיב. "עברית, בלתי מספיק. חשבון, בלתי מספיק". הלאה: "זימרה", מצוין"... סטירה מצלצלת.
הילד בוכה: "אבל אבא, למה?! דווקא בזימרה הצטיינתי".
והאב עונה ועיניו ברקים: "אחרי כאלו ציונים, עוד יש לך חשק לשיר?!"...
ואנו אחרי כאלו וידויים, אחרי כזה "על חטא", אחרי כזה חשבון נפש, אחרי כזו עתירת רחמים ותחנונים - היאך נחוג את זמן שמחתנו?!
ושתי תשובות לכך: אם הילד מתעצל ואף מפריע, ובד בבד מזמר ושמח, אכן מגיעה לו הסטירה. שיא התביעה הוא: "כי רעתכי אז תעלזי". (ירמיה י"א, ט"ו) כשאתם עוברים עבירה, אתם שמחים.
רבנו עובדיה ספורנו זצ"ל מצין, שמשה רבנו עליו השלום לא שבר את הלוחות בשמעו שבני ישראל עשו את העגל. מתי הוא שבר אותם? - כשראה את המחולות סביב העגל, כשהבין שהם שמחים בו.
אבל אם הביא הבן את התעודה ודמעות בעיניו, ואם הבטיח לשנות דרך; הבטיח להתחיל וללמוד ברצינות, ואביו קיבל את הבטחתו וחתן על התעודה, או-אז בודאי גואה השמחה ופורצת השירה...
כך גם אנו. בראש השנה וביום הכפורים לא שרנו. "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?"
אבל כשאבינו אב הרחמן קיבל את עתירתנו וחתם אותנו לחיים טובים, ואמר: מה שהיה - היה, מכאן והלאה חשבון חדש - אזי יוצאת בת קול ואומרת: "לך אכל בשמחה לחמך", כבר נשמעה תפלתם. אזי מגיע זמן שמחתנו!
ויתכן שיש טעם נוסף לכך שסוכות הוא זמן שמחתנו. לא פסח, חג הגאולה; לא שבועות זמן מתן תורתנו; דוקא - סוכות.
כי בפסח ביציאת מצרים, היו בישראל מעמדות מעמדות. "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל". היו אדונים והיו שפחות. בשבועות, במתן תורה, היו מעמדות מעמדות: "משה מחיצה לעצמו, ואהרן מחיצה לעצמו, והכהנים מחיצה לעצמם", ולשבעים זקנים מחיצה בפני עצמם, ולכל יהודי מקומו המוגדר.
אבל בימי הדין, עם כל המורא והחרטה, יצאנו גם מורווחים: כולנו היינו 'בסירה אחת', "אתם נצבים היום כלכם לפני ה'... ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל". (דברים כ"ט, ט'.) גדול וקטן - שם הוא: צדיק ולמדן, ובעל בית ועם הארץ. כולם צמו יחדו, כולם היכו על חטא, כולם העתירו לסליחה. מובן שלא חטאו של הצדיק כחטאו של הרשע, שזה נתבע על מחשבה דקה, וזה על מעשה חמור. אבל ככלות הכל, היינו כולנו באגודה אחת. וזו סיבה לשמחה.
זו שמחת חג הסוכות, שבו נאמר: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". (ויקרא כ"ג, מ"ב.) מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. חג הסוכות, שבו נוטלים אנו את ארבעת המינים: האתרוג - הרומז לצדיקים המשושלמים; התמר - הרומז לבעלי תורה; ההדס - הרומז לבעלי מצוות; וערבי נחל - הפשוטים, בלא טעם וריח, לא תורה ולא מצוות. ועם כל זאת, כולם באגודה אחת. האין זו סיבה לשמוח לפני ה' שבעה ימים?!
יתן ה' ואחדות זו תוסיף לשרות בינינו והשמחה תלוונו תמיד!
(מעיין המועד)
באדיבות אתר אוצרות