1800550
סיפורים
הצלע השלישית - סיפור בהמשכים
פרק יא'
הרבנים שדברו ללא הרף לפתע עצרו. הם הסתכלו על יוסי במבט עוין, מבט שקורא לך להעלם מהמקום.
יוסי לא ידע מה עליו לעשות, הוא שקל את האפשרויות:
א- להמשיך בהליכה, הרי מה הוא כבר יגיד להם- "אתם לא מתביישים ככה לרכל על אבא שלי?" זה נשמע תינוקי מגוחך ופתטי.
ב- להוכיח אותם על חטא לשון הרע. אבל הם מן הסתם יסתודדו בינם לבין עצמם מספר שניות ויגידו לו. "אתה לא מתבייש להעיר לרבנים? תתקן את עצמך".
הוא התקדם, עוד שתי צעדים הוא כבר יוכל לעמוד לצידם, הוא צעד.
"יוסי, בוא מהר!!" שמע צעקה מאחריו, הוא הסתובב חדות, מאיר סימן לו לגשת אליו בבהילות.
הוא הגיע למאיר "מה נסגר איתך?" שאל.
מאיר התכופף וסימן ליוסי לעשות כמוהו, יוסי התכופף ולחש "למה אתה מתכופף?"
מאיר הציץ דרך החרכים בספסל. "אתה רואה את המשגיח?" שאל.
יוסי נדרך "איפה הוא?" הוא תר בעיניו, סקר את הגן הגדול בעיניו, דמותו השפופה של המשגיח הייתה קרובה אליהם, והמשיכה להתקרב.
מאיר ויוסי עצרו את נשימתם, בסוף כל סוף פגישה עם המשגיח באמצע גן ציבורי לא מבשר טובות. המשגיח הגיע לספסל עליהם יושבים הרבנים.
-"שלום עליכם רב דוב, מה שלומו?"
-"ב"ה יום יום, מה מעשיכם כאן?"
-"דאגה בלב ישיחנה כתוב כבר?"
-"אהה..."
-"אתה מכיר את הבחורים האלו?" הרב הסתובב ובא להצביע על הבחורים בספסל, אבל כמו האדמה בלעתם, לא היו בסביבה. הרב בלע את רוקו והפטיר. "לא, טעות, אני מבולבל היום"
-"אתה לא מבולבל!! הם היו כאן לפני דקה"
-"צודק, אבל הם לא כאן"
-"אולי הם כאן?"
-"אתה רוצה לערוך חיפוש בגן? עזוב אותך מזוטות.."
-"צודק, אין לי כוח וזמן מיותר"
יוסי ומאיר נשמו בהקלה. המשגיח המשיך להתקדם אט אט בעליה התלולה כאילו כל העולם שלו.
הם קמו במהירות ובמשנה זהירות מהעפר, גבו של המשגיח היה מופנה אליהם, הם פסעו אל הצד השני של הגן בזריזות.
@@@
בתוך כל ההמולה סמוך לחדר האוכל בישיבה עמד אליהו שפיצר.
מטר שאלות ניתז עליו, הוא לא ידע מאיפה להתחיל כי הוא בעצמו כמעט ולא ידע דבר, מחילופי הדברים הקלים ששמע, שכלו המחודד הבין שסילקו את פורטלסון מהישיבה.
כולם דיברו בקול, העלו השערות, זרקו לחלל האוויר שמועות שכלל לא מאומתות. לפתע הוא הרגיש דחיפה חזקה בכתפו הימנית. "שפיצר, מה קרה שם?" עצביו התלקחו וניצוצות כעס עיניו זרו, הוא הסתובב וראה את שמואל משיעור ב'. "על סמך מה אתה דוחף אותי, הה??" שאל בכעס
שמואל נבוך, כולם אוטומטית היפנו את ריכוזם אליו. "כלום, בסך הכל אני רוצה לדעת מה קרה!! מה אתה מתנפח, שוויצר!!" ירה בבוז.
שפיצר דחף את שמואל, והטיח אותו בחוזקה על הקיר הסמוך. "תיזהר!!" סינן. "אין לי ראש לשיגעונות של השיעור הדפוק שלך, יש מבין?"
שמואל התכרבל בתוך עצמו. "בסדר, מצטער.. מה אתה רוצה?"
שפיצר המשיך להלום בו.
אגרוף-
בעיטה-
בעיטה-
אגרוף-
שמואל לא הגיב ונשא את כאביו בשתיקה.
בקצה הקומה עמדו מספר בחורים משיעור ב', הם הבחינו במכות ששפיצר מכניס לחברם, הם לא השתהו ומייד רצו למקום.
"מה אתה נוגע בו? באיזה רשות אתה מרביץ לו?" התפרצו, ותבעו לדעת.
שפיצר עצר לרגע, מביט איך שמואל סובל בדומיה, הוא נזכר במכה ששמואל העניק לו ורוחו הקרבית שבה אליו ביתר שאת. "מה אתה מתערב?" שאל את הבחור שבא להפריד. הוא דחף אותו והפילו אל הרצפה הקרה.
הם היו ששה ואילו שפיצר היה לבד במערכה. מנגד, הם באו כדי ליישר את ההדורים ולהפסיק את המריבה, לכן הם לא הרימו ידם על שפיצר.
שפיצר יישר את צווארונו שהתקמט, זקף את גבו, הביט על כולם במבט מתנשא ומזלזל ועזב את המקום בחטף, הוא טיפס במדרגות לכיוון חדרו בקומה שלישית.
כל הנוכחים התאספו סביב שמואל. "מה קרה לך?"
שמואל רצה לגרש את המטרידים. "כלום, טיפה הוא לא הבין אותי נכון.."
הם המשיכו במטרה אחד, לדעת מה קרה, ויותר מכך, למה.
הוא הבין שאם לא יספר לא יניחו לו, הוא החליט לספר. "דחפתי את שפיצר, הוא לקח את זה קשה וזהו, טוב?"
האספסוף צמא האקשן התפזר לאט ונבלע בחדר האוכל.
לאחר שעתיים.
בית המדרש המה בחורים, כולם התגודדו סביב אליהו שפיצר ועל פניהם הצטייר דוק של תמיהה.
בליל משפטים נפוצו לכל עבר.
-"לא יכול להיות.."
-"איך הוא עשה דבר כזה"
- "מי היה מאמין..".
אליהו עמד באמצע והסביר את מה ששמע. הוא פתח בזאת "דבר ראשון, זה בכלל לא בטוח ומאומת".
דודי קטע אותו. "מה לא בטוח? אתה מוכר פה לוקשים?"
אליהו התיישב על הספסל. "לא מוכר לוקשים, אני אומר שהרב כהנא לא אמר לי.. סך הכל שמעתי בפוקס".
אריק נאנח. "אתה יכול לסדר את הדברים מההתחלה עד הסוף?".
אליהו שפיצר הביט בכולם מספר שניות, ערך סבב אחד אחר השני לראות מי הם העומדים מולו. "טוב, הרב כהנא שלח את פורטלסון מהישיבה, זה שהוא עף זה נו.. הוא לא שפיץ או מתמיד, התהייה האמיתית היא למה?? שמתם לב שהוא לא עשה בלאגנים או משהו כזה".
כולם הנהנו בשתיקה, מחכים להמשך דבריו.
הוא השתהה מספר שניות והמשיך. "לי נראה בגלל שמישהו דפק אותו לרב"
אפרים השקט התערב לפתע. "למה נראה לך שמישהו ילשין עליו לרב?"
"סכסוך או משהו כזה" דודי הביע את דעתו.
"יכול להיות.." אמר שפיצר, הוא קם ממקומו בתנופה. "אבל צריך לתפוס את אותו 'מוייסר' ולזרוק אותו לכל הרוחות, מה יהיה עם פורטלסון, היכן הוא ילמד, מי ידאג לו.. נמאס לי מהאנשים האלו!!" אישוניו התכווצו בחמת זעם ואצבעותיו התנופפו לכל עבר.
"אני רוצה לדאוג לו אישית, לעזור לו למצוא ישיבה" הכריז שמואל.
שפיצר חייך אליו. "אז סולח לי, חבר?"
שמואל הסמיק במבוכה. "סולח, זה בסדר..!"
שפיצר הרים את הקלסר הכבד שלו מהסטנדר והלך לעבר הבימה, הוא שלף את עט הפרקר והתחיל במלאכת הכתיבה.
@@@
-"יוני, היום אתה יוצא מבית החולים.."
-"שמעתי כבר, אלף פעם את אומרת לי, אמא... הבנתי!!"
-"אני יוצאת רגע למלאות טפסים.. תאכל בינתיים את המעדן שהשארתי לך על השולחן".
-"אוקיי..".
מבט קל על השעון הבהיר לי שנותרו לי פחות מארבע שעות לצאת מבית החולים.
לא ידעתי אם עליי לשמוח או לבכות.
מן הרגיל עליי לשמוח, הרי אני סוף סוף משתחרר מהמקום הארור הזה, מהאחיות שמחייכות תמיד את אותו חיוך קפוא ומרגיז, מהאוכל הלא טעים (בלשון נקייה), מהמבטים החתומים של החולים ומכל ההווי המונוטוני והאפרורי הזה.
ומצד שני, אנה אני בא? אין לי מסגרת שאליה אני מתעתד להיכנס, הכל סוגר עליי, לוחץ ומאיים.
אוף.
ניסיתי לנתב את מחשבותיי לכיוון אחר, לעת עתה.
'למה אתה בורח מהמציאות? אידיוט!!' הקול מבפנים גער בי.
'דייי כבר...!' הייתי על סף התמוטטות עצבים. מבטיהם המרחמים של אבא ואמא לא הוסיפו מעט שמחה במאגר הסיוטים במוחי, להיפך, המבטים הראו לי עד כמה מרחמים הם.
אני לא זקוק לרחמים!! רציתי לצעוק, רציתי...
הדלת חרקה. מייד יצאתי מחלומותיי, בפתח החדר עמד שוטר שעל פי הדרגות שקישטו את כתפיו מדובר במישהו רציני ממערכת המשטרה מעוטר בחיוך מאוזן לאוזן. "אתה יוני פורטלסון?" שאל בעליצות.
העמדתי פני קשוח והשבתי בזלזול. "כן, זה אני" הוא נכנס פנימה, אחריו עמדה שוטרת שבידה נח קלסר ובתוכו שכבו עשרות דפי פוליו.
הוא הרים כיסא מקצה החדר והתקרב אליי, הוא הניח את הכיסא והתיישב עליו. "אז מה שלומך ידידי?" שאל.
הבחנתי שהוא לא מנסה ליצור רושם חביב, ככה הוא מטבעו, אז החלטתי ללכת באותה מטבע, להיות עצמי. הסרתי את המדבקה מידי השמאלית ועניתי לו. "בינתיים בסדר, פחות או יותר.. יש טיפה בלאגן אבל זה לא קשור אליך"
הוא הביט בשוטרת. "למה את לא יושבת?"
היא סימנה בידיה שזה בסדר, הוא הסיט את ראשו אליי. "למה? תספר לי.. אולי אוכל לעזור לך, אל תזלזל באיש!"
התלבטתי. "טוב תראה, סילקו אותי מהישיבה-"
השוטרת הופתעה וירתה לעברי. "מה פירוש סילקו? על סמך מה מעיפים ילד ממקום לימודים?"
חשבתי מה עלי לעשות, יש כאן גם צד של חילול ה', בעצם לא. "הראש ישיבה החליט, בלי סיבה!!"
פניו של השוטר החייכן קדרו. "אתה בטוח במה שאתה אומר?"
"באלף אחוז!!"
השוטרת כתבה את הכל בדף הקופי שבקלסר, היא מצמצה בעיניה מספר שניות ואמרה. "זה חדש לי, אני אפנה היום לקב"ס הוא כבר יודע איך לטפל באנשים כמו הרב שלך" היא ביטאה את המילים "הרב שלך" בזלזול מופגן ופניה הביעו שאט נפש.
השוטר הציג את עצמו. "נעים מאוד, קוראים לי דן.. מצטער שלא אמרתי עד עכשיו" וטפח על שכמי.
השוטרת קמה ממקומה. "אני סיוון, שוטרת חדשה" וצחקה.
-"טוב, רוצה נתחיל לדבר על מה שרצינו?"
-"כן, בכיף...
-"אתה בחור טוב... אני לא מבין למה סילקו אחד כמוך. וסיוון, תכתבי את הכל, שלא יהיו בעיות".
סיוון הנהנה בראשה, ושלפה מתיקה עט אדום להדגשה. דן כחכח בגרונו ואמר.
-"אוקיי, תוכל לספר לי איך התאונה קרתה?"
-"זה נורא ארוך, אני מעדיף שתשאל אותי שאלות ואני אענה, זה בסדר?"
-"לא רק בסדר, בסדר גמור. אז ככה, למה בכלל נהגת?
-"זה היה דרך להימלט מאיזה מישהו שירה עליי..
-"כן, אני יודע.. למה הוא ירה?"
-"גם אני לא יודע, אבל נראה לי שהוא קשור לרצח של אחותי שיפי.."
-"סליחה??" דן כיווץ את גבותיו בתמיהה. סיוון העבירה מבטים ממני לדן, מחכה שאתחיל לבאר את דבריי.
-"אחותי נרצחה לפני חצי שנה בערך, יש סיכוי שהרוצח זה מי שירה גם עלי"
-"אויש, כנראה זה יהיה יותר מסובך ממה שנראה לי.. בכל אופן, כאן החקירה תעצור, כבר יבואו אליך שוטרים לקחת אותך לחקירה בתוך התחנה"
-"ואתה תחקור אותי?"
-"אם תרצה, בשמחה!"
-"אז אתם הולכים עכשיו?"
-"כן... להתראות חמוד, ניצור איתך קשר"
סיוון החזירה לתיקה את העט ואת הקלסר העבה. דן הסיר את משקפיו וקם מכיסאו, הוא לחץ את ידי ויצא את החדר בצעדים כבדים.
מייד בצאתם של השוטרים מחדרי פרצו הוריי כסערה פנימה. "מה הוא שאל אותך?"
ראיתי שהם לחוצים, חוששים מהלא ידוע להם. "ממש כלום, השוטר בן אדם נחמד והשוטרת כמעט ולא דיברה.. אתם סתם בלחץ"
אבא הבין שהוא סתם היסטרי. "ומתי אתה משתחרר מכאן?"
"אממ.." הבטתי בשעון הקיר. "עוד שעה בערך, אתה ממהר?"
"לא ממש... עוד שעתיים אני צריך לאסוף את ריבי מהגן, תבוא איתי היא בטח תשמח שהיא תראה אותך"