1800550
סיפורים
הצלע השלישית - סיפור בהמשכים
פרק ה'
הוא התנדנד בכיסאו בחוסר יציבות. מבטו זיגזג בפראות מהשעון שבידו לשעון שבקיר.
מסקנה ברורה הייתה לו:
המאבטחים לא שווים גרוש. הוא נזכר בבירורים המסיביים שערך כדי לאתר חברת אבטחה, חברה מכובדת שמכבדת את עצמה ובעלת יוקרה, הוא שלח חברים לחפש, ערך שיחות טלפונים, שלח פקסים, מיילים- הכל בשביל למצוא את אותה חברה שתוכל לתת לו מרחב וחופש מהפחד הלופת. ומה שקיבל ברגעים האמיתיים זה בעצם- - - כלום.
הוא ספר כבר שתיים עשרה דקות מאז שקרא להם, רק המחשבה שמא היו כאן מולו רוצחים בעלי אקדחים שלופים—
הוא התחלחל. זע בחוסר נוחות על כיסאו. הזיעה שירדה באיטיות במורד גבו נתנה לו אות ברור. הוא החליט שאת הלקח יפיק ביעילות.
הדלת נפרצה באגרסיביות. שתי המאבטחים הקבועים שלו, החסונים והבשרניים עמדו בפתח הדלת. מבטם חתום וקפוא. הגבוה ביניהם שנראה כמנהיג כנופיות פוחז התעשת ושאל. "קרה משהו?". הוא לא הביט לבוס ישירות בעיניים אלא הרים את עיניו מדי כמה שניות.
הבוס משך בכתפיו. ורק הצביע לכיוון החלון.
זה הספיק לגבוה לגשת לחלון בצעדים בטוחים. "נו?" הוא שאל שגבו מופנה אליו.
הבוס לא ענה. הוא התפרקד על הכורסא שעיניו עצומות. הם חששו להפריע לו במצב ביש כזה שאליו נקלעו.
"אממ... אה, כבוד הבוס" קרא הגבוה.
הבוס הניח את ידיו על השולחן בתנוחה שיוכל להשעין את ראשו. הוא הסתפק בשליחת מבט שיבהיר לגבוה שיתחיל לדבר. הגבוה התחיל לדבר. "אני לא רואה כאן כלום.." אמר בנחרצות.
הבוס היה לא פחות נחרץ. "כשאני אומר שראיתי, אני מתכוון שראיתי, מבין?"
הגבוה התבלבל לרגע. "אבל אין כאן שום ברייה!" אמר בקול. השני שעד כה שמר על השתיקה הצטרף לדעת חברו בהנהון ראש.
הבוס קם ממקומו. "תביט לכל הצדדים האפשריים.." הוא ינק נשימה ארוכה והמשיך. "אני בעיני ראיתי אותו מטייל על ליד החלון!" והסתכל על החלון.
"אז אתה אומר שסופרמן זה לא אגדה, הה?" גיחך.
"תירגע!!" צעק הבוס בחמת זעם. הוא קמץ את ידו לאגרוף וחבט בשולחן. שתי המאבטחים הביטו זה בפני זה שואלים את עצמם מה לעשות.
הבוס שלף מנרתיקו האישי סיגר קובני. הוא לקח את הקוצץ היוקרתי מפאתי השולחן, עיניו היו קמות ומבטו לא נרגע. הוא הצית את בדל הסיגר. "אתה אפילו לא בדקת, אני עוד אפטר אותך" איים. הסיגר התנדנד בפיו בחוסר שיווי משקל. הוא הפריח עננת עשן כחולה.
הגבוה נגש שלישית לחלון. הוציא את כל ראשו החוצה, מביט לכל כיוון אפשרי. פתאום הוא החל לצחוק, כמו אחזו הטירוף.
"מה העניין?" שאל הבוס בקרירות.
"זה מנקה החלונות" אמר שגל הצחוק כמעט ושובר אותו.
הבוס השפיל מבטו. בידו סימן להם לצאת. את הסיגר שכמעט שלם היה זרק אל פח האשפה בזעם.
זה לא היום שלי- -
למעשה הוא פחד שרוי המטורף עומד מבעד לחלון, מחכה לו שייצא להפסקת העישון הקבועה ויתקוף אותו ביעילות. אבל בסופו של דבר הסכים לקול הפנימי שלחש לו שאם זה היה רוי הוא היה כבר 6 מטר מתחת האדמה.
הוא חשב עוד טיפה- אולי זה רוי במסווה של עובד ניקיון, זה אפשרות שמאוד מאפיינת את רוי. הוא לא חכה למכה המשתקת, הוא לא המתין שרוי יגיע ויפרק את עצמותיו על נקלה, לא, הוא לא התמהמה.
החליפה הונחה בבוקר על הקולב השמאלי בפתח החדר, שם היא נשארה עד עכשיו. הוא כרך את החליפה סביב גופו הצנום, את משקפיו הניח בעדינות על קצה אפו.
הוא ירד במדרגות במהירות. פחד? זה לא המילה המתאימה, הוא הרגיש איך עורו הופך לעור ברווז, קרוש וקפוא. הוא דחף את הידית פנימה, הדלת לא נשמעה לו, היא הייתה נעולה.
הוא חכך בדעתו היכן המפתח יכול להיות-
האבן.
היא הייתה בגינת הירק סביב המשרד. הוא ראה את פרד משתמש בה כמה פעמים. זו בכלל לא הייתה אבן אמיתית. זה היה מתקן נפוץ להחבאת חפצים קטנים ובכללם מפתחות.
הבוס התכופף, כל חוליות גבו התפוקקו, הרים את האבן המשונה והפך אותה. לא הרבה נותר לו לעשות, הוא משך את החוט שמנגנון פעולתו יגרום לקפיץ הפנימי לזוע והלוח ייפתח וזה בדיוק מה שקרה.
המפתח היה בתוך כף ידו. בוהק ונוצץ באור הירח.
כאן סומן הקו. הקו שאין ממנו דרך חזרה.
הוא התקרב לדלת. תקע את חוד המפתח בתוכו.
@@@
הרב כהנא ערך ישיבת צוות.
כל צוות הישיבה. אולי לא כל הצוות, כי הרב גרשון לקה בלבו שבוע קודם ועדיין בבית החולים במצב קל, מלבדו כולם נכחו ללא יוצא מן הכלל.
בראש השולחן ישב הרב כהנא בפנים קודרות, זועפות, ומשדרות אי שביעות רצון מדבר כלשהו .
שתי שורות לצידו ישבו:
המשגיח- ישב לימינו במבט חתום, לא היה ניתן לקרוא את פניו.
הרב מינדלמן- ישב והתנועע בכיסאו באי נוחות סמוך למשגיח.
הרב מנדלקוביץ- ישב בקצה השולחן מתופף באצבעותיו, הוא היה נראה טרוד ממשהו, יש משהו שמעיק עליו חשב הרב כהנא אבל זה לא העיתוי המתאים לשאלות אינטימיות, יכול להיות שילדו חולה או שאשתו עלולה ללדת, ידוע שאצל הרב מנדלקוביץ הכל אפשרי.
לישיבה---- הוא יגיע בכל מצב, זה כבר לא סוד. גם ביום חתונת בנו הוא הגיע ומסר שיעור ומייד לאחר השיעור התעופף לביתו.
שאר הרמי"ם ישבו זה לצד זה. כולם הסתכלו על הרב כהנא, מחכים למוצא פיו.
הרב כהנא העביר יד דשנה בזקנו המאפיר ובתנועות סיבוביות משך בשערותיו, זה מראה שהוא חושב. הוא לא ידע איך להתחיל את הישיבה.
הוא הרכיב את משקפיו. ערך סקירה כללית על כל הנוכחים סביבו. אווירה מעיקה שרתה בחדר, אפלולית ריצדה במקום הכמעט חשוך וצלליות של בחורים נעו על הקיר כבסרט.
הוא פתח את השיחה. "את זמן אלול פתחנו לפני שבועיים" ידו מששה את ה-מסילת ישרים בערגה. הצוות לא הפריע ורק הנהן בראשו.
הוא שתק, מארגן את מחשבותיו, מסדר במוחו את מה שעליו לומר. "אנחנו בתחילת זמן אלול, אופן התנהלות הישיבה עד שנה זו הייתה זכורה לי ומשאירה לי טעם טוב, תמיד באלול כולם התעלו על עצמם, גם הבטלנים והליצנים- ידעו שבאלול לומדים" הוא יישר את צווארונו שגלש החוצה. כלום הביטו בו בריכוז מקסימאלי.
"עתה, אני משקיף ממקומי בבית מדרש בסדר מוסר למשל, אני רואה ילדים משיעור א' צוחקים, צועקים, בלי הפנים הרציניות שמוכרות לי מאלול אשתקד ולפניו".
הרבנים הנהנו להסכמה, כנראה שגם להם התופעה הציקה.
הוא תפס רוגלך בידו הימנית. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות" בירך בקול. "אמן!" יצאה כבמקהלה מפיות הרבנים. הם התכבדו במעט, זה בבורקס פריך וזה בכוס שתייה חמה, האווירה נעשתה יותר נוחה, פחות עוינת כמו שהייתה בתחילה.
הרב כהנא הסיר את הפראק מגופו והניח אותו על הוו מעל ראשו. חוץ מרעש הלגימות לא נשמע כלום, כמו שאמרנו, הרב כהנא אדם תוסס ולא מחבב שקט, הוא עמד על רגליו.
"הרב מינדלמן השיעור א' שלנו מופקד בידך, שתף אותנו בטיב הבחורים" והצביע לרב מינדלמן. הרב מינדלמן חייך חיוך ביישני ופתח. "עקרונית, שיעור א' מתחילים בטיפה שובבות עם הזמן הם מתאזנים, השנה הגיעו תלמידים יותר היפראקטיביים ממה שציפיתי, אבל ב"ה כיתה נפלאה, כיף ללמד אותם, תמיד יש שאלות, קושיות, אישית, אני נהנה ללמד אותם" סיים. הוא לגם מכוס הקפה המהביל לגימה ממושכת, "אךךך" פלט. מכירים את הצריבה הזו? זה בשתי מקרים מופיע בדרך כלל:
יש זמנים בקיץ, השמש יוקדת מעליכם, מכנה משותף יש לכולם: לכולם יש מין נוזל על הפנים, כולם מזיעים. הרחובות סואנים, כולם מטיילים, עורכים מסעות, טיולים בחיק הטבע, אתם לדוגמא הולכים לצפון לאיזה נחל, המסלול טומן בחובו קפיצות, נפילות, לעיתים גם חבלות וכמובן איך שכחנו, כולם מייחלים לאיזה כוס קולה קרה ומעליה פתיתי ברד קטנטנים, זה החלום שמסמל את כל מטיילי הנחלים. אתם ממשיכים לצעוד מנגבים את הזיעה, חלק עם מגבת שהוכנה מראש חלק עם הידיים ופתאום מולכם עומד לו איזה שמאי, זקן שנכדיו מתו והוא עדיין חי ולצידו ניצבת בגאון מכונת ברד חדישה ומשוכללת, מייד אתם מסתחררים, עיניכם מפלבלות. אתם מפחדים שזה לא איזה 'פטה מורגנה' גירסא ישראלית. באופן אוטומטי ניגשים אליו ומבקשים כוס ברד, המחיר?- - נו, למי זה משנה, מי יוותר על התענוג של שלוק מהברד באמצע המסלול ובאמצע הקיץ, זה כמין נקמה בשמש המרגיזה והלוהטת.
אתם קונים כוס אקסטרא לארג', מיודענו שמאי גובה 10 ₪ על חתיכת כוס פטל וקרחונים דקים. ואז לוקחים נשימה עמוקה ו- - - "שלללללפפפפפ" אתם מוצצים את המיץ בפטל עד הטיפה האחרונה ואז...
"אייייי" הגרון משתתק לרגע, אתם חוששים שיש בעיה במערכת העיכול, מתכוננים מה עליכם לומר לצוותי ההצלה שיגיעו בעקבות קיפאון בגרון. אחרי דקה הכל מסתדר, אף אחד לא מפיק לקח ולוקחים עוד שלוק, הפעם יותר בעדינות שח"ו לא ישתתק לכם הגרון, וזה עובד, הגרון מאפשר לכם ליהנות מהברד הקר. ויש את הפעמים שאתם נמצאים עמוק בתוך בחורף, השמיים אפורים והגשם ניתך בעוז ארצה, יום סגרירי- כולם סגורים בבתיהם וגם אתם נמצאים כלואים בבית, כל אחד מתעסק במשהו אחר אבל אף אחד לא יוכל לומר שזה לא תענוג לשפות את הקומקום, להכין כוס קפה חם ורותח ולשבת מול החלון- בשתיקה. להביט איך הגשם מקפץ לו על הכביש ואתם כמו בסרט, מאחרי החלון לוגמים באיטיות לגימה מהכוס קפה ופתאום- - "איייי" אתם מרגישים שהלשון שלכם נצרבת, כוויה פוצעת את לשונכם, ככה הרגיש הרב מינדלמן כששתה את כוס הקפה. התיק האישי של הרב כהנא הונח כבר מתחילה על השולחן, הוא פתח את הרוכסן בחלק העליון.
בתוך ניילונית שקופה היו 2 דפים. הוא עלעל במסמך ושאל את הרב מינדלמן. "איך שמעון הזה, לומד טוב או רק כסף?" שאר הנוכחים לא הבינו את הרמז הבוטה, הרב מינדלמן הנהן בראשו ונתן לרב כהנא להבין את כוונתו.
בסופו של דבר, שמעון—לא בעל כישרונות.
הוא בעל ממון, אביו תורם ביד רחבה, כבר מתחילה הוכר אביו של שמעון כנדיב ביותר.
הישיבה ערכה הכנות קדחתניות לקראת ביקור אביו של שמעון, הוא הגיח לחדר האוכל באמצע ארוחת הצהריים וקבלת הפנים המופתית הצליחה להרשים אותו.
הוא נכנס לחדרו של הרב כהנא שיד הגורל זימנה שדווקא חדר זה לא יעבור ניקיון מינימאלי. ושוחח עם הרב כהנא אודות בנו. בתחילה הרב כהנא סרב בתוקף, אך לאחר ששמע מעט מצלצלים ראשו סחרחר עליו וכמובן- - -
שמעון בישיבה...
הרב שיף שהיה משיב בסדר ג' לא הבין את חילופי הדברים בין הרב כהנא לרב מינדלמן, הוא ניסה להתערות ולהשתלב בשיחה. "מה פירוש כסף?" שאל בריחוף מה. הרב כהנא הבליע חיוך והפטיר. "נו, מאי נפקא מינה.."
הרב שיף נאחז במשפט של הרב כהנא. 'אני אבין אחת ולתמיד את הקודים המוזרים של הרב כהנא' החליט. "אז הנפקא מינה לדינא" אמר שבת צחוק מתמתחת על שפתיו.
"איך? אולי תסביר לי.." אמר הרב כהנא. רעש הפיצוצון שנשמע כתוצאה מהיווצרות גזים בהפתח בקבוק הקולה נשמע בפעם השלישית היום, הרב כהנא שפך את הקולה הצוננת והביט בגזים. איך שהם קופצים. איך שהם תוססים והביט בשלווה בדבר הלא קיומי הזה.
"את האמת.." אמר הרב שיף. "אני לא מבין את כל הרמזים והביטויים שאתם מעבירים פה, אם קובעים פגישה מן הראוי שכולם יידעו במה מדובר"
וכמו להסכים איתו הנהנו שאר הרבנים בראשם. הרב כהנא הביט בו. "אבא שלו תורם לנו, משום כך-"
"הוא אצלנו בישיבה.." השלים הרב שיף את המשפט. הוא חילץ ממנו את המשפט וכך שיחרר לחלל העולם סוד זול שמוטב היה לו להיקבר עמוק באדמה. -----
נכנסתי לקיוסק הסמוך לישיבה. רעש הקוביות התגלגל באוזניי. אדם מבוגר עמד סמוך לדלפק, ושיחק שש בש עם המוכר. אווירת קיוסק טיפוסי, העפתי מבט סביב כל המקום. הקירות היו מצופים בצבע צהוב מסנוור שאלמלא המדפים עמוסי המוצרים והשוקולדים היה יכול לסנוור אדם עם משקפי שמש. חצי מדלת מקרר הגלידות הייתה פתוחה לרווחה וכמו תמיד בעל החנות נגש אליו בפנים מאיימות וסגר בתנופה את הדלת.
פתחתי את מקרר המשקאות שלפתי פחית קולה צוננת.
השחלתי ידי עמוק אל תוך כיסי והוצאתי את כל תכולתו.
ידי התמלאה חיש במצבור של עשרות אגורות, נמאס מכל הג'וקים האלה- - - הובכתי לרגע, חשתי אי נעימות לתת למוכר 30 מטבעות בשביל פחית קולה, החזרתי את הפחית פנימה, אל המקרר האדמדם, יצאתי מהקיוסק והלכתי לכיוון מוטי.
מוטי חיכה לי למטה, בחניון הנידח בפאתי השכונה
"יש לך לפרוט לי כמה שקלונים?" שאלתי.
"אממ.." הוא כחכח בגרונו. והוציא מארנקו מטבע של 5 ₪ . "מספיק לך?"
"יאפ" הודיתי לו וחזרתי לקיוסק.
אני אוהב מאד לטייל במרכולים שכונתיים, סופר-מרקטים וקיוסקים ולסקור מוצרים ולהשוות מחירים
זו תכונה די מטופשת אבל זה מהתחביבים שגורמים לי לאושר משום מה. ועל תחביבים אף אחד לא אוהב לוותר, עם כל ההיגיון המעוות ב-"טיול חוקר" זה אחד הדברים שאני אוהב לעשות בשעות הפנאי. מלבד הטירוף החולני שלי בלהריח דלק ולגרום לאבא שלי לשהות במקום זמן רב כדי לשאוף מה-'ניחוחות' היו לי עוד מספר תחביבים שתתקלו בהם בהמשך. סרקתי את הקיוסק , המדף מימין היה עמוס עד קצה היכולת בסוכריות, כל הטעמים האפשריים היו שם, מאז היותי קטן בחלתי מהדבר שנקרא סוכריות. לעומת זאת, סוכריות ג'לי וחמצוצים אני עד כה אוהב. הבטתי שמאלה, כנראה שהמקום בתהליכי שיפוצים משום שהקיר היה מקולף מסיד וארון עץ בלוי היה במקום מדף אבל תכולת השוקולדים שלו גרמה לי להביט בכל המבחר העצום. האריזות של קליק צדו את עיניי יותר מכל שוקולד אחר תרתי אחר הטעם האהוב עליי שנשכח.
נוגט ועוד משהו- - - - נו, מה זה? נוגט ו- - -
-"תגיד יוני, מאיפה נחתת עלינו ככה?"
מייד הרמתי ראשי. מני, שאלמלא תחבולותיו היה כנראה באיזה מוסד סגור בקצה הארץ חייך אליי משועשע.
מייד התנערתי. "אהה, אני הולך.. אהה, נו, השוקולד הזה.."
"תגיד" הוא אמר שצחוקו קוטע אותו. "אתה סגור על עצמך?"
"מה?" ניסיתי להיתמם, אבל המקרה אבוד, הוא בטח חושב שהשתבשתי היום.
הוא באמת חשב כך. "עובר עליך משהו? מה אתה עושה כאן?"
חייכתי אליו. "אני כאן כי אני רוצה לקנות.."
"גם אתה אוהב ת'שוקולד נוגט של קליק?" אני כנראה באמת השתבשתי היום, או לכל הפחות..... זה לא היום שלי.
מני שלף מהארון הישן שתי חבילות קליק. הוא נגש לדלפק. המוכר עשה טובה שהסתכל עלינו בכלל, השש בש היה יותר חשוב עבורו.
"מה אתם רוצים דוסים?" הוא שאל. את הדוסים הוא הדגיש יותר מדי, וזה לא ממש מצא חן בעיני.
עוד בטלן שוויצר- - הרהרתי בכעס. כאילו, מי הוא בכלל? המכה הפתאומית העירה אותי לחלוטין. המכה הייתה השוקולד שמני תחב בחוזקה אל תוך כף ידי.
"מה אתה מרחף היום?" הוא התפלא. פתחתי את החבילה באיטיות.
הבטתי פעם שנייה על המוכר, האיש ששיחק עמו שש בש היה מוכר לי מאיזשהו מקום.
הרצתי דמויות בתאי מוחי, כל האנשים שהיו מוכרים לי. כל מי שראיתי ביממה-שבוע-חודש-שנה אחרונה שלי.
הוא היה מוכר במעומעם, מטושטש כאילו מחקו את פניו מזיכרוני בעזרת טיפקס. חילקתי את הדמויות שרצו במוחי לשתיים-
מכרים- -
ועוברי אורח- -
הוא מיידית נכנס לקטגוריית עוברי אורח. השאלה המתבקשת היא היכן ראיתי אותו:
עברתי בקפידה על סדר יומי האחרון, הוא לא הופיע שם.
עברתי על השבוע האחרון, ניסיתי להרכיב קלסתרונים מפניו ושל עוד אנשים מוכרים.
אולי זה נהג האוטובוס שהסיע אותי בבוקר? התלבטתי, אך לאחר רגע דחיתי על הסף אפשרות זו, היום זה לא היום שלך- זעק לי הקול מאי שם, מאיזה פינת מסתור בתוך נבכי ראשי, ההד חזר על עצמו.
זה לא היום שלך- -
אתה שליימזל היום- - -
אתה לא יוצלח- - - אל תעשה שטויות- - -
אני גם לא אעשה שטויות- הרגעתי את אותו קול מציק. טיפות השוקולד התמוססו בתוך אצבעותיי ללא הבחנה.
גמרתי אומר להביט בו פעם אחרונה, אם ה' ירצה, אזהה אותו.
אם לא. . . . . . לא.
מיקדתי את עיניי במאמץ עליו, התהפנטתי בתווי פניו הרעננים והמשורטטים. הוא סובב את ראשו.
הוא התבונן בי עמוקות- - - -