1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק יג'
-"אני רואה שגם אתן מכירות" החזירה שירי בהומור.
-"הו, מי לא מכיר את אלה? אנו מכירות כבר לפני שנים. גרנו באותה שכונה , נפגשנו בבית הכנסת המקומי תמיד בחגים." השיבה ג'ודי מולהבת.
בוודאי. כולם הכירו את אלה, בחורה/ אישה כבת 40, דומיננטית כבת 20, תמיד עוזרת לכולם, תמיד מתחשבת. היא חיה חיים של חסד, חיים מלאים בכל רגע נתון.
תשובה לשאלת כולם למה היא לא מתחתנת היו כמה גרסאות. חלק טענו שמפאת מעשי החסד שעושה פשוט אין לה זמן לחיי נישואין וחלק אחר תרצו שפשוט עדיין היא לא מצאה את זיווגה כי למצוא את "העילוי של העולם" קצת קשה, בפרט בימים אלו.
כנראה שגירסא ב' עלתה על הראשונה, אלה התארסה לפני שבועיים במזל טוב עם בחור משכמו ומעלה, שהגיע ללמוד בניו יורק משוויץ.
-"היא פשוט חיכתה לו" חייכו כולם.
עכשיו, שבועיים אחרי, אלה הייתה במסע קניות עם אחייניתה האהובה, מחפשת מה שצריך בשביל החתונה.
אין לה הרבה זמן, בערב היא צריכה לבשל לברית שתיערך מחר בבקר, אז כזאת היא אלה, מתרוצצת כמה שיותר וכמה שאפשר, עכשיו נפגשה היא בחנות הנעליים, משוחחות על דא ועל הא, כאילו אין לה מה לעשות בבית. כאילו השמש תעצור את שקיעתה היום. תחכה רק לאלה.
לא ארך הרבה זמן והרביעייה יצאה מן החנות, כמובן לא לפני שג'ודי הצטיידה בשתי זוגות נעליים. אחת לדיני ואחת בשבילה.
***
הזמן חלף.
הקשר בין שירי ומיכל התהדק, הן נעשו חברות בלב ובנפש, שירי הכניסה את מיכל לעבודתה כמזכירה ושתיהן נהנו זו מזו.
שתיהן דומיננטיות, שתיהן פלפליות ושתיהן מסתירות עבר, כל אחת מהן חיה את ההווה, מנסה לטבוע בו לא לזכור מאין באה..
עד ש...
שלהי פסח של אותה שנה הגיע. שירי הזמינה את מיכל לטוס איתה מניו יורק למיאמי עם אלה ולחגוג שם את הפסח אצל דודה.
מיכל ביקשה רשות מג'ודי וזו האחרונה נאותה לבקשה. הוסכם שמיכל תצטרף.
הימים של לפני עברו עליה בהתרגשות, היא עזרה לג'ודי ולמריה לנקות את הבית לפסח בחריצות. היא רצה סביב השעון, בין הבית לעבודה, מנסה לחפות בכך על השהייה הארוכה בביתה של ג'ודי.
הוריה התקשרו, ביקשו לראותה, שתחזור לביתה ולו רק לחג אך מיכל סירבה בנימוס, היא עדיין לא יכלה. לא הייתה מוכנה לכך.
***
דוד ארגן את החדר במהירות, יודע שבעוד כ10 דק הוא צריך לצאת ולהביא את אבא מבית החולים, מבדיקות.
הוא סקר את חדרו בפעם האחרונה ויצא.
את אימו הוא פגש במטבח.
-"דוד אתה נוסע להביא את אבא?" שאלה.
-"כן אמא, דודה רחל התקשרה אלי ואמרה לי שעוד 20 דקות הם מסיימים שם לגמרי, אז אני אצא עוד כמה דקות לקחת אותם."
-"תבורך רחל! היא הצילה אותי היום. עדיין לא סיימתי לבשל את השבת ותיראה מה השעה"
-"אני יודע שתספיקי" חייך דוד ונשק לה בלחייה.
הוא מזג לעצמו כוס שתייה קרה, קרא איזה מאמר ב"משפחה" ויצא מהבית.
את יהונתן הוא פגש בחדר המדרגות.
-"היי אחי, מה שלומך?"
-"טוב תודה ברוך ה' לא רע "
-"בא לך לבוא איתי לקחת את אבא מבית החולים?"
-"בית חולים?"
-"כן, הבדיקות השגרתיות של אחת לחודש. דודה רחל איתו"
הוא ראה אייך יהונתן נרתע מהעניין אך החליט להתעלם כרגע מפניו.
-"אתה בא או לא?" חזר על השאלה בטבעיות בשנית.
-"כן, אבוא איתך."
עוד קליפה אחת ירדה ציין דוד לעצמו ופתח בשלט את דלתות המכונית.
הנסיעה עברה עליהם בויכוח סוער על איזשהו תוספות מסובך כשלבסוף נכנע יהונתן כשאחיו הקטן גבר עליו בהתנצחותו.
הם הגיע לחניון ודוד חנה את המכונית.
-"אתה עולה איתי?" נפנה לשאול בסיום את אחיו.
-"עד פה חביבי"
-"למה לא?"
-"אתה יודע בדיוק למה לא אז אני אדלג על השאלה ולא אטרח לענות לך עליה."
-"תפסק להיות פרנואיד! אתה לא גרמת לו לזה!"
-"דיי דוד!"
-"לא דיי! נמאס לי לשתוק ולראות את אח שלי מתמוטט לי בין העיניים! תפסיק להיות כל כך קשה עם עצמך!
למה בכל דבר אתה רק מאשים את עצמך? אתה לא אשם בזה שאתה נהגת במכונית ומכונית אחרת עברה באדום בצומת שלך! הנהג נהג כמו מטורף! אתה לא אשם שאבא נפצע בתאונה ושותק ברגליו ואתה גם לא אשם בזה שחשבת לעשות מצווה ולהקפיץ חבר לאזור המרכז והוא נפטר אז! לא! אתה לא אשם!!
בדיוק כמו שאתה לא אשם שמיכל ברחה לך כי אני לא יודע למה. כי נכנס לה שד לגוף!"
"דיייי!!!!!" יהונתן צעק.
בפעם הראשונה בחייו מישהו הטיח בו את כל התחושות אותו הרגיש זה למעלה משנה. את כל הרגשות שהדחיק. סיוטים שמיהר להעביר מעל פניו צפו ועלו עכשיו למולו. הוא היה הולך ברחוב ונזכר ביוסי הולך לידו. יוסי החייכן, החבר הוותיק, יוסי שכבר לא נמצא בין החיים יותר- ב-ג-ל-ל-ו! כל חשב.
-"לא אני לא אפסיק!." פיו של דוד נמלא בקצף מהמהירות בה דיבר.
-"אני אוציא אותך מזה יהונתן. יוסי יושב בשמיים ורוצה שאתה תמשיך לחיות. אם אלוקים היה רוצה שאתה תלך במקומו זה מה שהיה קורה. אין לך אמונה? איפה היא נעלמה לך? תאמין ביכולות שלך. אלוקים נתן לך להישאר פה בשביל שתעשה הרבה. בשביל שתבנה את החיים שלך, שתקים משפחה. לא בשביל שתהיה ממורמר יותר!"
-"הוא גם היה בדרכו להקים משפחה" מלמל יהונתן.
-"את קְטן אמונה. חשבתי שאתה יותר חזק" החזיר לו דוד. "נכון, יוסי היה אמנם מאורס, נכון, הוא עמד להקים בית אבל חשבת על זה שלא כך אלוקים החליט שיהיה?"
אמר את שלו ויצא מהרכב, עונה לקול צלצוליה של רחל, מותיר ליהונתן מעבר לנקודה אחת לחשוב עליה..
***
-"אני אומרת לך שזו היא."
-"ואני אומרת לך שלא!"
-"את לא הכרת אותם לכן את לא חושבת ככה"
-"אבל ראיתי תמונות שלה עם ההורים, זה ממש לא הם!"
-"ברור! אני לא חושבת שזה ההורים מהתמונות כי שלה נפטרו. אבל אני לא יודעת מה להגיד לך! היא בת יחידה?"
-"כן."
-"אז כנראה היא מאומצת."
-"למה שתחשבי כך?"
-"כי ההורים שלה נפטרו לפני המון שנים ולכן זה הגיוני שעכשיו היא חיה כנראה במשפחת אומנה."
-"היא לא אמרה לי כלום על זה."
-"למה שהיא תגיד לך תגידי לי? זה משהו שמפרסמים בשלטי חוצות?"
-"את צודקת"
-"אוקיי למה שנתווכח? תראי מה אריק יגיד על זה. אני בטוחה שהוא יזכור. זו בדיוק הסיבה שכ"כ רציתי שהיא תצטרף"
"בסדר נדון בזה כבר במיאמי. אולי באמת עלית על משהו"
-"אני בטוחה בכך"
שירי ואלה סיימו את הויכוח וניפנו כל אחת לסדר את מזוודתה. מחר השכם בבקר הן היו צריכות לצאת למיאמי ושתיהן רצו לתפוס תנומה קלה עוד קדם לכן.
***
המטוס היה מלא עד אפס מקום. הן שמחו לפחות שהן הצליחו להשיג מושבים צמודים לשתיהן. אלה התפשרה וישבה כמה מושבים קדימה. הן הגיעו מאוחר לטיסה בכדי לתפוס מושב של שלישיה יחד.
-"נו מילא" אמרה אלה לבנות. "שעתיים וחצי, בינתיים אסיים את ספר התהילים במקום לשמוע את פטפוטי הסרק שלכן."
הבנות צחקו ותפסו את מקומותיהן.
הן קיבלו מיקום לא רע יחסית, שלישיית הספסלים במקום האחרון במטוס ליד קשישה שניראה היה שכלל לא מודעת למתרחש סביבה, נמה את שנתה בשלווה.
-"את יודעת?" פתחה שירי "עדיין לא אמרתי ליעקב אבל אני עוזבת את החברה אחרי חג השבועות. ישבתי ודיברתי על זה עם אלה. החלטתי שזה סופי ומין הראוי שאשתף אותך."
-"עוזבת? למה? קרה משהו?" מיכל הייתה המומה
-"לא. לא קרה כלום, זו דווקא בשל סיבה משמחת. אלא הרי מתחתנת אחרי שבועות וכיוון שכשאני באתי לניו יורק כוונתי הייתה לגור איתה לא ניראה לי שמן הראוי שאשכור דירה לעצמי בפרט שהרעיון לא בדיוק מקסים את ההורים שלי. למען האמת אני חושבת שמיציתי. אני גרה פה שנה וחצי וניראה לי שזה הספיק לי. אני חושבת שהגיע הזמן שאחזור לחיות כרגיל. אני חוזרת לארץ" – ירתה את הפצצה.
-"את חושבת שיהיה לך טוב בארץ?" התעשתה מיכל.
-"למה לא? הרי גרתי שם כל חיי."
-"נכון. אבל אחרי הכול משהו קרה לך שם ואת מתנתקת."
-"למה את חושבת כך?"
-"תיראי אני מכירה אותך חודשיים וחצי. למדתי להכיר אותך טוב חביבתי."
שתיהן חייכו חיוך מאולץ יודעות בסתר ליבן שיותר מנכון הדבר.
-"זה ניראה שגם את בורחת ממשהו" אמרה שירי בהיסוס, מנסה לגשש, לא רוצה לחדור יותר מידי לפרטיות, לפגוע.
-"צודקת. יש לך כוח לשמוע את הסיפור שלי?"
-"בשבילך תמיד יש לי כוח" אמרה שירי ולחצה בידיה את רגל חברתה. "שתמיד תחשבי ככה!"
-"בסדר" נענתה מיכל
-"לא חשבתי שאספר את זה למישהו איי פעם אבל את הוכחת את עצמך. אני אספר לך בקצרה. אינני רוצה להיכנס יותר מידי לפרטים.
כדאי לך לנשום עמוק עמוק.."