1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק יד'
-"אני בחורה מאומצת, משפחתי אימצה אותי מיד שנולדתי. עם השנים הסתבר לי שהוריי הביולוגים נפטרו והורי, לקחו עליי חסות.
בגיל 21 החלטתי לפתוח את תיק האימוץ. רציתי לגלות את נסיבות מותם של הוריי, בעצם למה אומצתי אך- כשפתחתי את תיק האימוץ ראיתי משהו שכלל לא תכננתי לראות. הייתה שם תמונה של אימי לפני שנפטרה.
התמונה הייתה קשה. היא נפטרה מתאונת דרכים מחרידה מייד אחרי שילדתי כתוצאה מאותה תאונה. בפניה נראו כתמי דם שכנראה אף אחד אפילו לא טרח לנקותם מפאת הלידה הבלתי צפויה והיא גם הייתה חבושה בראשה.
כנראה בבית החולים לקחו תמונה שלה לפני שהחזירה את נשמתה לבוראה. משהו שבעצם פקפקתי עליו בתקופה האחרונה אבל לא משנה, בזה ניגע אח"כ."
מיתרי קולה של מיכל רעדו קמעה ועיניה צרבו אך היא המשיכה:
"כשראיתי את התמונה סגרתי מידית את התיק וברחתי. לא רציתי יותר לעולם לפתוח אותו. חשבתי שהפרשה מאחוריי שבגלל שברחתי זה לא יחזור אבל- כנראה שטעיתי.
בתקופה שאחרי התחלתי להיפגש עם בחור טוב מבית טוב. עם הפגישות שהלכו ורצו נקשרתי אליו מאוד. הרגשתי איתו ממש כמו הנפש התאומה שלי, החלטנו לסגור ווארט ולשם כך נסעתי עם אימי לביתו."
-"לביתו?" קטעה שירי "לא נהוג לסגור בבית הכלה?"
-"נכון. את צודקת אבל אביו משותק ברגליו וחשבנו שיוקל עליו אם אני אסע לביתו במקום להטריחו."
-"הא בסדר, נו, מה קרה? תמשיכי."
-"נכנסתי לשם עם אימי, אבי היה בדרך, תקוע בפקק בעיר אבל שעמדתי בפתח הסלון חשבתי שאני מתעלפת.
ראיתי אותה עומדת, משוחחת עם בעלה כאילו כלום.
זיהיתי אותה למרות שפניה היו נקיות ולמרות שעל ראשה לא הייתה מטפחת כי אם פאה.
פשוט זיהיתי אותה. את אימא שלי!"
שירי פתחה את פיה להגיב. ראשה הלם בחוזקה היא הבינה כבר בתחילת הסיפור שאלה צדקה. היא הרי אמרה לה שככל הנראה מיכל מאומצת. אבל- לכזו תפנית לא ציפתה. היא חשבה כמו מיכל שהוריה נפטרו.
היא רק הצליחה לפלוט "ו.??" מעומעם.
מיכל שתקה.
-"וזהו" החליטה לענות.
-"מה זהו?" הזדעקה שירי. "מה עם הבחור? מה אמרת לו? הלכת לראות את אימא שלך שוב? לומר לה שזו את?"
-"לא. לא הייתי מסוגלת. הייתי המומה מידי ויצאתי מהבית. ברחתי לבית שלי. כמה ימים אחרי כבר הייתי בדרכי לניו יורק להשתכן אצל ג'ודי, לשכוח ולראות מה לעשות. אפילו להוריי לא סיפרתי דבר. הם ניראה לי ממש השתגעו באותה תקופה אבל תביני. לא הייתי מסוגלת. הייתי המומה מידי."
-"תגידי את בסדר???
שירי הרימה את קולה והן התבדו במחשבותיהן על הקשישה לידן. היא לא הייתה חרשת ממש ופלטה "ששש" קולני.
שתיהן השתתקו באחת, מביטות זו בזו .
-"את לא בסדר., לחשה שירי "היית צריכה לעשות משהו. מסכן הבחור."
-"נכון. אני ממש חושבת עליו כל היום. את מבינה? הוא בעצם אח שלי, אייך לא ראיתי את זה קדם? עכשיו שאני חושבת על זה הוא באמת דומה לאימי!"
שירי פתחה את פיה לענות תשובה מתנצחת אך קולו של הדיילת לידן קטע אותה.
-"לא שמעתן שהטייס הודיע על נחיתה ? עליכן להדק את החגורות חמודות."
הבנות ניפנו להדק את החגורות, ידעו שהשיחה לא הסתיימה כאן, היא רק נקטעה אך המשכה עוד יבוא..
***
הם לקחו את המפתחות מידי פקיד הקבלה ופנו למעלית בכדי לעלות לחדרם.
לאה החזיקה את המזוודה הקטנה בידיה, עדיין לא מאמינה שהיא הולכת לבלות את ליל הסדר שלא בחברת מיכל ועוד במלון.
יצחק הגיע לפניה למעלית ולחץ להזמנתה.
-"איזה קומה?" שאל.
-"רביעית נידמה לי, אנחנו חדר 406"
-"אוקיי"
הם יצאו מהמעלית בשתיקה. תרים אחר מספר החדר המתאים ונכנסו אליו.
יצחק עדיין לא הספיק להניח את מזוודתם הגדולה ברצפה וכבר הטלפון צלצל.
לאה הביטה עליו בתימהון והפטירה:
-"כנראה שרות חדרים"
יצחק הרים את השפופרת, הקול מבעד לפומית היה נשמע קרוב ואוהב.
-"שלום אבא"
-"מיכל?"
-"אני ולא אחרת"
-"אייך הגעת לפה?"
-"שכחת שאני עובדת בבולשת? מוצאת את מבוקשי בכל דרך שהוא" צחקה
יצחק חייך. הוא התגעגע לקטנטונת שלו, רצה שהיא תהיה לידו, כמו תמיד.
-"אז אני רואה שבסוף קיבלתם את הצעתי והלכתם למלון." המשיכה לדבר.
-"יש ברירה? העדפנו להיות פה בחברת אנשים. התרגלנו כבר שאת איתנו בחג בצרוף כמה חברות שאין להם איפה לחגוג ולא רצינו השנה לחגוג לבד."
-"אל תדאג אבא. אני אומרת לך שאתם תיהנו מאוד עם דוד ישראל. יש לו משפחה מדהימה!"
-"אני יודע מיכלי. ואת? איפה עכשיו?"
-"אני הגעתי הרגע למיאמי וישר התקשרתי אליכם אני עדיין בשדה התעופה. שירי ואלה מחכות למזוודות שלהן. איפה אימא?"
הטלפון החליף ידיים ולאה דיברה עם ביתה.
לאחר כמה דקות היא ניתקה את הטלפון.
-"נו מה חדש?" שאל יצחק תוך כדי פתיחת המזוודה הקטנה.
-"היי, אל תפרוק את המזוודה הזו. היא של החפצים האישיים שלנו, הדברים הקטנים. תפרוק את הקטנה, זה יותר חשוב."
אמרה ופנתה להיטיב את פאתה בראי"
-"אוקיי" הוא הסתובב ורכן לעבר המזוודה הגדולה. כשראה שאשתו שותקת שאל שוב:
-"אבל לא ענית לי, מה חדש עם מיכל?"
-"הו כן, סליחה. אני פשוט, חשבתי.
היא אמרה שהיא הגיע למיאמי והיא עכשיו חושבת הרבה על חזרתה לארץ. היא גם אמרה שהיא צריכה לדבר איתנו על עניין חשוב אבל היא תשאיר את זה לאחרי החג. תמיד היא עושה את זה. משאירה אותנו במתח בשיא."
-"כזאת היא. חשבתי שהתרגלת"
-"אף פעם לא אתרגל."
-"נרד לשתות קפה?"
-"נרד"
הם הותירו את חפציהם כמות שהם ונעלו את הדלת. שותקים. מהורהרים. שניהם חשבו על אותו הדבר אך חשבו עליו בנפרד.
הם חשבו על מיכל ועל אייך שהם רוצים אותה כבר כאן.
בשניהם היא נטעה תקווה שהנה היא חוזרת הביתה עוד מעט. קיווה שהיא לא תאכזב.
הם נעצרו ליד המעלית. מזמינים אותה מהמקומות הגבוהים לרדת למטה.
המעלית נענתה ונפתחה כעבור כמה דקות.
יצחק נכנס ולחץ על הכפתור שמחזיק את המעלית, מחכה לאשתו שתיכנס אף היא. אך היא- במקום להיכנס לקחה צעד אחד אחורה. המומה.
יצחק לא היה היחידי באותה המעלית..
***
-"היא מאומצת" הפטירה שירי תוך כדי משיכת מזוודתה מהמסוע המסתובב.
הן כבר ירדו מהמטוס, מיכל מצאה את מזוודותיה בקלות ונטשה את שירי ואלה לטובת הטלפון הציבורי שראתה בקצה האולם. עכשיו הן חיכו רק למזוודתה של אלה- מתלחשות ביניהן על ההתפתחויות.
-"אמרתי לך" אמרה אלה בהתנצחות.
-"אבל הוריה חיים" השיבה לה שירי באותה הנימה.
-"מה זאת אומרת?"
שירי החלה לגולל את הסיפור שסיפרה לה מיכל בתמציתו כשסיימה הן ראו את מיכל מתקדמת לעברן וישר העבירו לנושא שיחה אחר.
כשהיא הגיע אליהן כבר היו חמשת המזוודות לידן, אלה הייתה היחידה שהסתפקה באחת. והן תרו אחר עגלה על מנת "לגלגל" את המזוודות ליציאה.
הן התהלכו לאיתן, אף אחד לא חיכה להן. אלה ישבה שעות על הטלפון משכנעת את בני- אחיה שאין צורך שיבוא לקחתם אלא שהם יישארו לארגן את הבית לחג.
-"זה הרבה יותר חשוב. אנחנו יודעות להסתדר." הפטירה.
בני השתכנע ועכשיו הן מצאו עצמן במונית בדרכן לביתם של היעקובזונים.
הנוף היה משגע ומיכל הוקסמה מהדרך לא שמה לב כלל וכלל למבטים רבי המשמעות שהתחלפו להם בין שירי לאלה לאורך כל הנסיעה...