1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק טז'
מיכל ראתה שהיא מוחה דמעות מעיניה וישר הסתובבה לעבר היציאה.
-"סליחה, לא התכוונתי להפריע, פשוט חשבתי שאתן מדברות על המצלמה ששירי שכחה אצלי. הכנסתי אותה למזוודה שלך כשהגענו לחדר." מלמלה.
היא לא שמעה את אנחת הרווחה שיצאה מפיהן. היא כבר הייתה מחוץ לחדר.
היא עמדה שם בחוץ, ממשיכה להלך במסדרון. לא יודעת לאן בכלל ללכת, רצתה רק שהאדמה תבלע אותה.
היא הרגישה רע. לא התכוונה לצותת לסוף שיחתן של השתיים ובטח שלא להגיב עליה, היא רק חשבה שזה בקשר למצלמה, משהו שקשור אליה, לכן התערבה.
אוי מיכל.. אילו רק ידעת עד כמה זה קשור אליך..
אילו רק ידעת..
***
דווקא ליל הסדר עבר עליהם לא רע.
יהונתן ביקש מהאחראי על חדר האוכל לסדר שהשולחן של הגליקמנים יהיה מרוחק משולחנם בשל סיבה אישית, ואכן- הם לא הופרעו בידי איש או בידי נעיצת עיניים למרחוק.
משפחת הלפקוביצים נתגלתה כמשפחה טקטית להפליא.
במוצאי החג הם שבו לחדרם לאחר ההבדלה, יהונתן חיכה להם בפתח.
-"רציתי רק להתנצל על ערב החג," אמר. "לא התכוונתי להציק לכם."
-"זה בסדר יהונתן," השיב לו יצחק. "לא הפרעת לאיש. לנו רק נותר להתפלל."
הם חייכו, ויהונתן לחץ את ידיו.
-"אני מקווה שהכול יסתדר," לחשה לאה בראותה את גבו של יהונתן מתרחק במהירות מהמקום.
***
על מיכל עברה חוויה בלתי רגילה. היא לא הייתה רגילה לבית מלא צהלות ילדים, היא הייתה רגילה לחיות בשקט שלה. היא נהנתה לראות את יוספי מושך למינה בצמה לפני הקידוש ואיך היא מנסה לברוח לו, לאחיה הקטן, תוך כדי שהיא "מאיימת" עליו שהיא לא תמצא את האפיקומן במקומו.
היא נהנתה לראות את יואל- הבוגר מפריד בניהם על ידי חיוכים והרמת הקטן על ידיו.
היא נהנתה לראות את ההרמוניה בין כולם, את ה"מה נשתנה" המתוק ששרו.
היא פשוט נהנתה.
למען האמת "מה נשתנה" זה החלק שחשבה עליו הכי הרבה באותו הערב.
"הרבה נשתנה," חשבה. "כן, הרבה, הרבה נשתנה."
זה החלק בו החליטה שהיא חוזרת. חוזרת הביתה. לא עוד שינויים. היא תחזור אחרי החתונה של אלה, יחד עם שירי. היא תסביר הסברים לאנשים שהיא חייבת, ותחיה את חייה כרגיל.
-"מי יודע," חשבה. "אולי אחרי המהפך שתעשה יהיו לה שתי משפחות."
לו רק ידעה..
שבאמת יהיו לה 2 משפחות..
לו רק ידעה..
***
הוא הסתובב בחדרו כארי בסוגר, הרגיש לא טוב עם עצמו, חש שמשהו קורה.
לפני 5 דקות הוא שלח את דוד "לרגל" בשבילו אך הוא עדיין לא חזר. בינתיים הוא פתח את המחשב, מנסה למצוא לעצמו תעסוקה. שום מייל, כמעט כמו תמיד.
הוא סגר אותו ופתח במקומו "שולה מוקשים". שלושה משחקים שיחק, ובשלושתם התפוצץ במהירות. עכשיו אחז במשחק הרביעי, משתדל לחשב את מיקום הפצצות, לא רוצה להתפוצץ שוב. אז נכון, הפעם הוא לא התפוצץ במשחק אבל משהו בתוכו התעורר.
הכסא כמעט עף מהמהירות בה קם כששמע את הדלת נפתחת.
-"הי, הי, תירגע! מה יש לך היום?"
-"זה מה שאני חושב שזה?"
-"עדיף שלא תחשוב על כלום, אחי!"
-"בבקשה! אני רוצה לדעת!"
-"אוקיי. התקבלו תוצאות הבדיקות. ד"ר אטיאס אומר שהוא רואה בצילום של עמוד השדרה שהפגיעה עצמה נעשתה רק על החלק העליון של הרגליים, כלומר, לא על הרגל התחתונה. אם עושים ניתוח ומעמידים את החלק העליון כמו שאומרים: "על הרגלים", אז אבא יוכל ללכת. כף הרגל מוכנה לתת פייט בשביל ללחום על עמידתה. תיראה, אני אגיד לך את האמת, לא מבין בזה אבל יש איזשהו ניתוח רק עם איזה 30-40 הצלחה, שווה לנסות אבל לא בטוח שזה יצליח."
-"הוא מנסה, נכון?"
-"כנראה שכן. ניראה לי שקבעו לו תור לבדיקה מקיפה שבוע הבא."
יהונתן שקע בכיסא המחשב שוב וגרד בראשו.
-"תפסיק לקחת קשה את הדברים. כבר אמרתי לך את זה.
זה לא אשמתך! אתה עקשן כפרד. חוץ מזה, הוא ביקש ממך לנהוג. תגיד תודה שזה לא קרה לך!"
-"כן? לומר תודה שזה לא קרה לי?" הוא ענה בגיחוך "ניראה לי הייסורים שעברתי מאז קשים יותר מהם. קול המצפון שדופק לי. מי יודע, אולי אלוקים העניש אותי ולכן לקח ממני את מיכל,. אל תשכח, הכרתי אותה דווקא ביום שהלכתי להודות שניצלתי" סיים את המשפט באירוניה.
לדוד כבר לא היה כוח לענות. הוא הרגיש שכלום כבר לא יכול לעזור לאחיו. "יהיה מה שיהיה, אני אגמול אותו מזה" גמלה החלטה בליבו."
החודשיים עברו במהירות, הרבה הכנות נדרשו לאלה בכדי לתכנן את חתונתה. היא כבר לא הייתה צעירה וטעמה האישי השתנה מטעם האופנה שקרן מכל צדודית רחוב. לקראת החתונה לקחו שירי ומיכל כמה שעות חופשיות מהעבודה על מנת לעזור לה במסע הסידורים המפרך שעברה- יעקב נתן להם אותן בשמחה.
הוא התעצב מאוד שהן עוזבות. אמנם את מיכל הכיר מעט מאוד ובמעט הזה גילה אישיות חרוצה ועובדת. אבל שירי, אותה הוא כבר מכיר קצת יותר משנה וחצי. כמה שהזמן עובר במהירות, קשה לפספס כזאת עובדת. הוא העריך אותה, ועל כך נתן לה מרחב לפני שהיא עוזבת.
-"שלפחות תהנה" נהם לאלה המתמרמרים.
והיא אכן נהנתה.
יום החתונה הגיע, כולם היו נרגשים. אלה לא יצאה כל היום מביתה, המסרקת והמאפרת עמלו עליה זמן לא מועט והוציאו ממנה נסיכה!
היא יצאה מהחדר הסגור, נכנסה לסלון, מפתיעה את הבנות בנוכחותה.
אילולא מהירותה של שירי הפן היה נופל למיכל מהיד לאבדון. היא הספיקה לתפוס אותו מילימטר מהרצפה- שתיהן בהו בה, באלה.
-"את.. את.."
-"יפיפייה" השלימה שירי.
-"בלי מילים" הוסיפה מיכל כשראתה שבאמת איננה יודעת לסיים את המשפט שהתחילה.
אלה חייכה חיוך מנצח.
-"ניתן להראות גם יפה וגם צנועה" אמרה בגאווה לא מוסתרת.
-ד"ש לענווה" החזירה לה שירי בצחוק.
שמלתה הייתה ארוכה ומשתפכת, נופלת לרגליה, שערה היה אסוף במעין פקעת לאחור, מגביה מעט, משווה לה מראה מרומם.
-"לא חשבתי שאהרון יסכים שתלכי עם השיער שלך לחתונה" אמרה לה ברגש שירי "הוא מהמם!"
-"הוא באמת לא הסכים" ענתה אלה, עדיין מחייכת.
היא קלטה את מבטיהן של השתיים והוסיפה:
-"זו פאה מוצלחת הא?"
הן צחקו וניגשו לחבק את אלה, מפשירות את המתח. המתח של לפני.
~
זהו. השעות חלפו, היא כבר עמדה כעת תחת החופה, מרוגשת.
את הבכי האינטנסיבי היא כבר סיימה קדם, בתפילות וייחודים כשאהרון בא לכסותה.
אוי, כמה בכתה, חשבה שזהו, עכשיו הכול מאחוריה, עכשיו היא נשואה, לא יותר תפילות לזיווג, סגולות לחתן בן תורה אמיתי. מהיום היא כבר צריכה להתפלל על ילדים.
-"ילדים" נזכרה. "צריך לפתור את הבעיה של מיכל, הבת של ליסה!"
היא הבטיחה זאת לעצמה לפני יותר מ20 שנה. היא תהיה חייבת לקיים, במיוחד עכשיו, כשכבר גילתה את הכול!
"אבל לא עכשיו!" גערה בעצמה, נקטעת על ידי ה"אמן" הקולני שענה הקהל לברכת הגפן.
היא שתתה מהיין, נמנעת מלחשוב, משאירה לעצמה את הריגושים...