1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק יז'
-"לדעתי הם יעדיפו כסף" התעקשה מיכל בראותה את שירי מפוצצת את עגלתה במתנות לאחיה.
-"אין לי" ענתה שירי בכנות "עדיף לקנות מתנה ב 5$$ והן יעריכו והן יעריכו אותה ב50$$ מאשר להביא להם 5$$ עלובים ביד."
-"היי! אל תזלזלי בכסף! ב5$$ אפשר לקנות עולם הבא."
-"צודקת".
בחנות הן המשיכו להתווכח על מתנה זו או אחרת, חוזרות מותשות הביתה לקראת הערב, מתארגנות ויוצאות לשבע ברכות האחרון שהיה למזלן באחד האיסטים הקרובים.
המזוודות כבר היו מוכנות, כשחזרו הן רק הכניסו את שלל המתנות שקנו וסגרו אותן, יורדות לחדר האוכל להגניב נשנוש קטן, משהו מתוק לטעום.
הן בקושי אכלו בשבע ברכות, רק נפרדו לשלום מכולם.
הכי קשה היה לשירי להיפרד מאלה- היא ממש הפכה לה לאם ולאחות בשנתיים האחרונות, אחרי הפרידה היא כבר לא הייתה מסוגלת לאכול כלום. גרונה נחסם. היא רק דברה עם כולם, משתדלת להלביש על עצמה את החיוך הכי יפה שלה למרות שלא הרגישה שהיא בכלל רוצה לחייך.
למיכל אמנם היה קשה הרבה פחות ממנה אך גם לה לא היה קל, היא נקשרה אל האנשים, אל המקום, אחרי הכול, חצי שנה לא באה ברגל.
בסיום האירוע הן פסעו בחשיכה לכיוון ביתה של ג'ודי, שם התאכסנו שניהן, שירי עברה להתגורר בחברת מיכל באדיבותה של ג'ודי. כשאלה התחתנה- היא לא רצתה לחזור לבית ריק.
עכשיו הן היו רעבות, רצו לאכול. במטבח הן התיישבו, שתקו.
שתיקה טעונה. ידעו שחבל על כל מילה. הן אהבו את השתיקה בניהן, יודעות שהקשר חזק גם אם אין מילים- פשוט לפעמים אין כל צורך בהם.
***
השעה הייתה 16:00.
לאה הסתובבה בביתה הלוך ושוב לוקחת בידה את הטלפון האלחוטי וחייגה- 03-97233330
-"כאן מרכז המידע לנחיתות והמראות בנמל התעופה בן גוריון, המידע מתקבל.."
היא לחצה במהירות על הספירה 0 חוסכת לעצמה את ההמשך, ואז החלה לשמוע את כל מועדי הנחיתות של היום. זהו, היא הגיע למה שחיפשה.
-"אל על- ניו יורק טיסה 8976 נחתה -21:30 לא סופי."
לאה הניחה את השפופרת, מתרגשת. היא התקשרה שוב לבית משפחת ברוידא- חגית אם המשפחה ענתה.
-"הלו?"
-"היי, זו לאה גליקמן."
-"כן, מה שלומך?"
-"ברוך ה', תודה. את שומעת? כרגע התקשרתי לאל על, נכון להרגע אין עיכובים בטיסה. המועד אמנם אינו סופי כי יתכנו שינויים אבל בכללי לא ניראה לי.הנחיתה כמתוכנן ב 21:30
-"בסדר גמור. בעלי-אוהד מסיים ללמוד ב 21:00, נבוא לאסוף אותך מיד אח"כ מהבית, פשוט עכשיו שהוא נכנס לכולל החדש פה לא נעים לו ישר להשתחרר על ההתחלה. הוא צריך עוד להסתגל למקום,. לא פשוט. ומילא עוברת שעה מינימום עד ביקורות דרכונים ולקיחת מזוודות אז רק ב 22:00 מינימום הן תהיינה בחוץ."
-"צודקת."
-"יופי, אז נתראה, אני אתקשר ישר שהוא מסיים"
-"בסדר, יום טוב! להתראות!"
לאה ניתקה את השיחה והתיישבה על הכורסה באנחת רווחה. עוד מעט היא תיראה את מיכלי. עוד רגע קט, היא רק צריכה לחכות. לחכות עד הלילה.
היא נפנתה למטבח, הכנפיים המופשרות המתינו לה, קרים ורטובים.
"דיי עם המחשבות" פסקה. "זה הזמן להתחיל בעבודה."
היא הפשילה שרוולים ועטה על עצמה את הסינר הישן, עד מהרה שקעה בבישולם של הכנפיים המתוקות עם תפוחי אדמה ופיטריות. המאכל האהוב על מיכלי.
***
יהונתן ירד מהאוטובוס החנוק לאוויר הקריר של ירושלים, נושם אותו עד לעומק, פיצוי על הנסיעה הטראגית שעבר, עדיים הרהר על החתונה שעכשיו חזר ממנה. הוא לא היה מסוגל לחשוב על משהו אחר באוטובוס גם בגלל המחנק ועומס האנשים שהיו- שד"א עברו מזמן את 50 מקומות הישיבה שהוקצה להם וגם בגלל שחתונות אלו דברים שגרמו לו לחשוב ותמיד להיזכר ביוסי.
אם יענקי- חברו לחדר לא היה יושב לו על הווריד שיבוא מהחופה הוא לא היה בא מאז. יש לו מספיק דברים לעשות בימים טרופים אלו. אבא צריך לעבור ניתוח מחר אחר הצהריים והוא חייב להיות לצידו! כל השעות! כך הבטיח לעצמו.
הוא חצה את הכביש וחיכה לרמזור שיתחלף לירוק, מביט שוב ימינה, מוודא שלא פספס את קו 16 האחרון שמוביל הביתה.
אור ירוק.
התנועה מכביש ירושלים תל אביב לכיוון הסנטר החלה לנוע גם היא. הוא הביט על המכוניות החולפות הלוקחות ימינה ונכנסות לתוך כביש גבעת שאול. גם להם, בדיוק כמוהו היה ירוק ברמזור.
לפתע- נעצר.
המכונית שהרגע חלפה למול עיניו לא נסעה במהירות, היא הייתה עמוסה במזוודות בגגון מעליה וכנראה שמשקלה היה דיי כבד.
הוא הספיק לזהות אך לא היה בטוח. היה המום מעצם המחשבה.
לא-! זה לא הגיוני שזו היא. היא נעלמה מחייו לפני שנתיים. לא-!
זו בטוח לא היא.
והדמות, הדמות לצידה גם היא הייתה מוכרת...
צפצוף שהגיע מצידו הימני של הכביש הקפיץ אותו. כנראה הדקה הקצובה של האיש הירוק נגמרה והתנועה החלה לזרום מכביש רמות לתוך גבעת שאול. הוא מיהר לפנות את הכביש ולעלות את העלייה לכיוון התחנה.
את קו 16 הוא ראה מרחוק. יש לו עוד כברת דרך לעבור, הוא יוכל כבר לנתח באוטובוס את מה שחשב שראה.
***
היא כיסתה את פיה במהירות, לא רוצה שהיושבים מקדימה יבחינו במה שעבר עליה בעשרים שניות האחרונות.
נכון. אף אחד מהיושבים הקדמיים לא קלט אבל- מיכל קלטה.
-"מה קרה?" שאלה את שירי.
-"ששש" הסבר אח"כ.
מיכל השתתקה, ממשיכה להביט בנוף המוכר של ירושלים, יודעת שעוד דקה היא נכנסת לשכונה המוכרת ו—הביתה.היא לא נתנה לעצמה לחשוב על משהו אחר, למרות שידעה, הלילה היא תישן. לה יש תוכניות.
~
המזוודות הוכנסו לתוך ביתה של מיכל, אביה חיכה לה בסלון, מחייך.
הוא התגעגע לילדה הקטנה שלו.
מיכל נפרדה משירי והוריה, מודה להם על הסעתם האדיבה ונפנתה לומר שלום לאביה.
הם ישבו כך שעה בסלון, מדברים ומבלים כמו פעם. כאילו מעולם לא עזבה את הבית, כאילו רק אתמול היה היום בו יצאה בבכי מהבית.
שם היא השתנתה, חזרה להיות מליאת חיים. חזרה להיות היא.
***
06:13 בבקר.
היא הביטה במבט חלול על התקרה, מתמקדת באחד מהכוכבים הקטנים אותו הדביקה איי שם בילדותה.
הוא כבר לא היה זורח כמו שניבא אליה כל הלילה, אור השמש כאילו הרס את מאורו אך היא, מבטה נשאר תקוע בו.. אותו מבט.. על אותו כוכב...
מנגינה מוכרת מן העבר התנגנה לה לפתע, התמזגה לה עם החלומות, מקיצה את מיכל מהם גורמות לה לקפוץ מהמיטה ולחפש את מקור אותה מנגינה על השידה.
היא לא הייתה מוכנה להפרעה כזו, לא מטלפון שפתחה לפני שעות אחדות שהיה מנותק מהעולם בחצי שנה האחרונה ולבטח לא בשעה כזו.
היא מיהרה לענות, המספר היה לא מוכר לחלוטין.
-"הלו?"
-"מיכל?"
בניגוד למספר הבלתי מזוהה הקול מבעד לשפופרת היה חמים ומוכר...