1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק יח'
-"תגידי לי שגם את היית ערה כל הלילה וחיכית לאור ראשון של בקר.."
-"לא חיכיתי, זה בא לי בטבעי" ענתה מיכל בחצי הומור
-"אני רואה שאנחנו עדיין ממשיכות לתקשר בטלפתיה"
-"תגידי, זה נראה לך משהו שאפשר להפסיק איתו איי פעם?"
-"רק אם לא תרצי בזאת, כל עוד אנחנו משדרות על אותו גל של רצון.."
-"אז את טוענת שאם רוצים אפשר לתקשר ואם צד אחד לא רוצה זה מספיק שתקשורת תפסיק לנוע ואחד הצדדים יקבל דממת אלחוט?"
-"אני רואה שאת פילוסופית הבקר יקירתי אבל אם את מתעקשת אז כן- זוהי התורה שלי."
-"תורה שלי?"
-"כן. משהו שהמצאתי ועד שלא יסתרו לי אותה אני אמשיך לדגול בה."
-"אני מסכימה איתך בכל מילה"
-"מה?? את באה לומר לי שלא תבוא עליי עכשיו התקפה פילוסופית למה ואייך לא תיתכן הטלפתיה או כן תיתכן אך באיזו צורה?"
-"לא. הוכחת לי אתמול בערב שעניין הטלפתיה והרצון עובדים אצלך יופי"
-"אהה הבנתי.. פה מתחיל הקטע הציני.. אני כבר מזהה את הקול הזה. דברי. מה עשיתי? מה קרה?"
-"לא.. זה פשוט אתמול ניסיתי לקרוא אותך שהיינו ברכב אבל ככל שהעמקתי לרצות לדעת את מחשבותייך הם נעלמו ממני באופן משובב למדיי"
-"וספציפית יותר, את יכולה להיות?"
-"אני מעדיפה שלא. כך שתגיעי לתשובה שאליה התכוונתי אוכל להמשיך לדגול שאת החכמה שתמיד חשבתי שאת. תשובה אחת שלי הורסת לך את התדמית"
-"מיכל! נו באמת, שש וחצי בבקר, המח לא פועל."
-"אם הוא לא היה פועל אז לא היית מתקשרת, מה קרה? מה היה דחוף?"
-"קדם תגידי לי את למה התכוונת ואח"כ תורי. אני שאלתי קדם."
-"דלגי שירי, את לא רוצה לדעת. זה משהו שאת לא רוצה לדבר עליו ואם אני אפתח אותו עכשיו את תצטרכי."
-"ובכל זאת?"
-"תזכרי שאת ביקשת!"
-"זוכרת"
-"התכוונתי למבט שלך אתמול במכונית שנכנסנו לירושלים ואת כיסוי הפה המכוון שלך שמשום מה שמתי לב אליו ואת השתקת אותי."
שירי שתקה.
-"רואה? אמרתי לך שלא תרצי לדבר על זה, נו אני מוותרת לך. למה התקשרת?"
שירי עדיין שתקה, בוחנת אט אט את מילותיה.
-"אני אספר לך, אבל זה צריך להיות בארבע עיניים. בא לך לצאת להליכה של בקר?"
-"בכייף. רק שאמא שלי לא תבין מה בדיוק עבר עליי. אני מתארגנת ויוצאת"
-"אוקיי, אני אוכל אבל לצאת רק אחרי 7:30 אחותי הריי התחילה בבית ספר חדש וכנראה שהיא עדיין לא הסתגלה. מכנים אותה בכיתה "טבריינית" והיא נעלבת. לא ברורה הילדה.
בכל אופן אני המלווה שלה היום ואז אני באה."
-"בסדר. אני אספיק תפילה מליאה."
-"נתראה"
,היי רגע.. למה התקשרת? אני בטוחה שלא כדי לדבר עלייך.."
"זה בסדר מיקי, נדבר על זה ביחד. לא קריטי. השעה המוקדמת זה כי לא ישנתי, לא בגלל שזה כל כך דחוף"
-"מיקי.. פשש.. השתכללת.."
-"אם מרים כן למה אני לא?" היא ענתה בשובבות וצחקה.
מיכל צחקה יחד איתה ואחרי ניתוק מלבב נפנתה לצאת מחדרה.
-"ה' יסלח לי. אפילו ידיים לא נטלתי" חשבה לעצמה בכבדות מכוונת עצמה לכיוון הכיור...
***
-"דיי, אני לא יכולה כבר לרוץ, את אוטוסטראדה היום. אני לא יכולה ללכת כך" התלוננה מיכל בפני שירי לאחר שזו הריצה את רגליה במעלה גן סאקר.
-"צודקת, לא שמתי לב."
-"את יכולה להסביר לי מה עובר עלייך? את "הולכת" לידי, שלא לדבר על הריצה שלך
כבר חצי שעה ואת לא מדברת כלום ותרצי או לא אני דורשת הסברים."
שירי התיישבה על הדשא. המקום בו בחרה היה חשוף כולו לחום השמש היוקד אך, זה לא היה אכפת לה כלל, את עיינה היא במילא לא פקחה.
היא רק אמרה –"ראיתי אותו" כשעינה עדיין עצומות.
-"אני אמורה לשאול את מי או שאת מתכוננת להסביר לי בכוחות עצמך?" ירתה מיכל ואחר הוסיפה במהירות:
-"שעדיין נותרו לך" בראותה את שירי שרועה כל כולה ע"ג הדשא.
-"מעולם לא סיפרתי לך את הסיבה בשלה הגעתי לחו"ל נכון?"
-"אמממ למען האמת לא, אבל הרגשתי שיש סיבה בשלה הגעת אך הנושא רגיש, לא רציתי ללחוץ, אני משערת שברחת ממשהו. לא יודעת ממה אבל משהו רע קרה לך."
-"צדקת. הייתי מאורסת לפני שטסתי"
-"ו..? שברת? או הוא שבר? לא הבנתי" אמרה מיכל ההמומה.
מעולם שירי לא סיפרה לה על בחור קדום שהיה לה, אפילו לא כשהיא הייתה גלויה וסיפרה לה על יהונתן.
-"אני סבורה שאפשר לומר שאלוקים שבר, לא הוא ולא אני היינו אשמים."
-"אוקיי, זה נשמע לי נחמד, הזוג חושב שהם לא מתאים ואז הם משאירים לאלוקים את הסיבות. נו נו."
-"אני עדיין חושבת שהתאמנו."
-"והוא?"
-"הוא גם חשב כך, בהתחשב במה שאמר לי."
-"אז??? נו באמת שירי, הדופק שלי מתחיל להיות מואץ. את מדברת איתי בבקר, אני מבינה שמשהו קורה לך ואז שאת מתחילה לדבר את אומרת לי דברים שמעולם לא סיפרת לי ואני ממש לא מבינה למה ומה היה הסיפור"
-"מצטערת. לא יכולתי לספר קדם. לא ראיתי צורך. ברחתי מהסיפור, לא רציתי לחיות אותו שוב"
הדמעות עמדו בעינה אך היא נלחמה בהם. לא היא לא תבכה. אסור לה לבכות! היא הבטיחה לעצמה שהכול עבר! הכול! אבל אתמול, אתמול הזיכרונות צפו ועלו, לא נתנו לה מנוח, היא לא יכלה להלחם נגדם, רק נתנה להם להיות במוחה ולערפל את חושיה.
עברה דקה. הדמעות נבלעו. היא הצליחה לעמוד במשימה, חייכה לעצמה בניצחון.
-"ואתמול ראית אותו" השלימה מיכל את הפאזל.
-"לא. אותו אני לא יכולה לראות. הוא קבור באדמה בשבילי."
-"תשתקי! אייך את מדברת? אפילו אם את לא איתו זה לא אומר שכך צריך לדבר עליו.
בסדר, אתם לא יחד אבל אל תקברי אותו בעודו בחיים!"
-"אז זהו, שהוא כבר לא" אמרה שירי בשקט. שקט מתון. שֶקט שָקט.
מיכל נשכה את לשונה ואנחת כאב נפלטה מפיה. לא סתם אומרים שכואב לנשוך את הלשון.
היא רצתה שהאדמה תבלע אותה, היא לא התכוונה להטיח כך בשירי, לו ידעה מה באמת המצב...
היא התקרבה לשירי וחיבקה אותה חזק חזק, קפואה.
לאחר מיכן התנתקו ומיכל החלה לתלוש את הדשא ממקומו.
-"מתי הוא נפטר?"
-"חודש וחצי לפני החתונה."
-"אייך?"
-"תאונת דרכים קטלנית."
שוב שתיקה רועמת.
-"למה אף פעם לא סיפרת לי?"
-"אמרתי לך, רציתי למחוק את זה. לא רוצה להיזכר בזה יותר. מבחינתי קברתי את העבר שלי ביחד איתו."
-"ובכל זאת מישהו גרם לך להיזכר. אותו אחד שראית ברחוב."
-"נכון. זה היה חבר שלו."
הוא לא היה בחור חברתי? עם המון בחורים? ההסתברות שתפגשי אותם עכשיו שאת גרה בירושלים לא נמוכה במיוחד, את יודעת."
-"נכון. אבל זה לא סתם חבר. הוא חבר שהיה איתו בתאונה."
-"וניצל."
-"אמת"
-"ולכן זה מעלה בך אסוציאציות. למה הוא כן והוא לא?"
-"אמת. וחוץ מזה שהוא היה הנהג."
-"בתאונה?"
-"כן."
-"ו.. זו הייתה אשמתו?" שאלה מיכל בזהירות.
-"לא כל כך זכור לי. מה שאני זוכרת מאותה תקופה זה המון דיבורים ובכיות אבל אני לא הייתי בהם. הייתי לבד. עם עצמי. ניראה לי ששמעתי שהיה להם ירוק ברמזור, הם נסעו ומכונית אחרת שהיה לה אדום נכנסה לצומת במהירות. הוא נהרג במקום. היה בדרך אליי."
מיכל חיבקה את רגליה והניחה את ראשה ביניהם, לא יודעת כיצד להגיב. כששאלה את שירי מה קרה הבקר לא ציפתה לכאלה התפתחויות.
-"לא ראיתי את יהונתן מאז ההלוויה, הוא היה שם עם אחיו, נתמך עליו, ואתמול ראיתי אותו שוב.כאילו כלום לא השתנה."
-"כך קוראים לו? יהונתן?"
-"כן, מסכן, אמנם לו לא קרה כלום אך אביו שהיה במכונית נפגע גם הוא. שותק ברגליו
לכל החיים."
מיכל התנערה במהירות והביטה בעיניים קרועות על שירי, שירי התבוננה בה ושניהם הנהנו בלא קול.
-"הלכת לסגור ווארט בבית ש-ל-ו כי אביו לא יכול לבוא, הוא נכה רגליים.."
-"זאת אומרת ש.."
-"כן, אנחנו מדברות על אותו אחד."
-"יהונתן לפקוביץ" אמרו שתיהן יחד והתבוננו בהפתעה זו בזו..
זו לא ההפתעה היחידה שנכונה להם לאותו היום.
ימים מאוחרים יותר הן תדענה,בסה"כ, הם נפגשו בשעת בקר מוקדמת...