1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק יט'
עכשיו הוא ישב על הכורסא בחדר ההמתנה, מחכה לראות מה יהיו התוצאות, מחכה לאביו שיצא מחדר הניתוח.
-"הפתעת אותי אח שלי"
הוא לא הסתובב לאחוריו, זיהה כבר את הדובר.
-"שלום גם לך דוד"
-"אני רואה שלא זזת מבית החולים"
-"ואני רואה שאתה לא חדלת מתפקיד הבולשת"
-"נכון, אבל לפחות אני מאלה שדואגים גם למחיה."
הוא הושיט ליהונתן אייס קפה וקוראסון חם והתיישב לידו.
-"תודה, באת בזמן."
-"נו מה? מה קורה? מתי הוא יוצא?"
-"אני באמת לא יודע, אני מחכה לרופא, זמן הניתוח עבר כבר אבל עדיין אף אחד לא יצא. ניראה לך שהיו בעיות?"
-"אני לא יודע יוני רק קח בחשבון שזה לא 100 הצלחה, שייתכן שזה לא יצליח. וגם אם כן זה עבודה מאוד קשה אח"כ עם כל הפיזיותרפיה וכולי.."
-"אני מסכים לעמוד במטלה דוד, רק שיצליח. אני מוכן לספוג הכול"
-"גם אני" ענה דוד במהירות. לא רוצה שישמע מדבריו שאולי הוא לא רוצה בהחלמת אביו.
-"יש עוד משהו?" המשיך דוד
-"כמו מה?"
-"לא יודע, אני מכיר אותך, יש לך פרצוף כזה.."
-"כזה מה?"
-"כזה כזה" אמר ולא יסף.
10 דקות עברו. יהונתן סיים את האייס קפה והניח את הכוס בצד.
-"אני מבולבל דוד"
-"אז תרשה לי לסדר לך את הבלבול"
-"אני כבר מתפוצץ ממחשבות."
-"דבר איתי"
-"ראיתי אותה, יותר נכון ניראה לי שהן היו יחד."
דוד הרים את אצבעו כלפי מעלה ויהונתן התיק עיניו ממנו והביט באצבע.
-"מה?" שאל משלא ראה כלום בכיוון בו הופנתה האצבע.
-"יורשה לי לשאול שאלה אדוני המורה?"
-"אולי תפסיק להתבדח על חשבוני?"
-"אני לא מתבדח אני רוצה לשאול שאלה"
-"נו? אני שומע"
-"אני רוצה אותך מקשיב, שומע לא מספיק לי."
יהונתן הביט במבט יוקד על דוד, כאילו רוצה לרצחו נפש. הוא מנסה להסביר לו את הקשיים שלו והלה מתבדח על חשבונו.
-"עזוב אותי. אני לא שומע ולא מקשיב. אני ישן"
-"לא נו, באמת, אל תיפגע, ראיתי אותך במצב קצת עכור ורציתי להוציא אותך מיזה.
-"אוקיי. אני מקשיב"
-"אחת מה"אותן" היא מיכל?"
-"ניחוש מזהיר, רק שהיא זו השנייה שאני לא בטוח שראיתי, אולי אלו רק החזיונות שלי .אני יותר מידי חולם עליה בימים האחרונים בכדי שזה יהיה אמיתי."
-"והשנייה מי?"
-"זוכר את ארוסתו של יוסי?"
-"שירה?"
-"קרוב. שירי."
-"אז אותה?"
-"כן."
-"אם זכור לי נכון היא טסה לחו"ל לא?"
-"כן. וניראה לי ראיתי אותה ממש שחזרה, האוטו היה עם מזוודות בגגון."
-"טווווווב.. ואת מיכל איפה ראית?"
-"איתה. הן היו יחד ברכב, אבל לא נשמע לי הגיוני."
-"דווקא ניראה לי מאוד, תחשוב על זה: שירי נמצאת בני יורק, שם היא פוגשת את מיכל שהיגרה לשם במהלך החצי שנה האחרונה- ואז: טטם!! הם מחליטות לחזור יחד לארץ, הפכו לחברות. נשמע לך?"
יהונתן הביט בדוד שקם מהכיסא ומתח את שתי ידיו בניגודיות לרוחב, כאילו מראה איזשהו כותרת של סקופ ענקית וחייך.
-"זה נשמע לא רע, בלש. אני רואה שאתה ממש משתדל.."
-"אז זהו- אני לא משתדל, זה בא לי בטבעיות"
-"תזכור מה כתוב על הגאווה"
-"אתה מנסה לאמר לי שאני כזה?"
-"תחשוב.."
-"לפקוביץ"
הקריאה הרמה מאחריהם הקפיצה את שניהם ממקומם. המנתח עמד שם, מוציא את ידיו מהכפפות אט אט..
-"זה אנחנו" השיב דוד במהירות משראה שלשונו של אחיו נאלמה דום.
-"איפה אמא שלכם?"
-"הא.. אממ.." התחיל דוד בטון שנשמע כאילו נתפס בקלקלתו.
יהונתן פתאום תפס. אמא הייתה צריכה להיות פה לפני שעה, בשעה היעודה של גמר הניתוח והיא לא נמצאת. מוזר.
-"אמא נחה. היא ביקשה ממני להעיר אותה אבל העדפתי שלא. מה זה משנה מתי היא תהיה פה? במילא היא לא יכולה להיכנס לאבא וזה רק יתיש אותה." השלים דוד במהירות את המשפט.
-"בסדר, אדבר איתה שהיא תבוא, תגידו לה שתיכנס למשרדי"
-"אבל דוקטור" יהונתן תפס בשולי חלוקו של הלה, נתפס בו, לא רוצה לתת לו ללכת.
-"אני חייב שתגיד לי מה קורה. אני לא יעמוד בזה. אני הבן שלו!"
ד"ר אונטרמן שחרר בעדינות את ידו של יהונתן מהחלוק והשיב:
-"אנחנו לא בטוחים מה יהיה ילד, היה סיבוך בניתוח. חוט השידרה לא הגיב יפה ויש חשש שהוא השפיע על המח. אנחנו צריכים עכשיו לבדוק את האפשרויות. הוא כרגע בתרדמת מליאה, צריכים להוביל אותו לחדר ההתאוששות.
ואם לא אכפת לך, הנח לי. עבר עליי יום מתיש, אני חושב שמגיע לי כוס קפה."
הוא התרחק במהירות מהמקום, והשאיר את דוד ויהונתן לבדם. נתמכים האחד בזרועו של השני.
יהונתן התיישב ופכר את ידיו זו בזו, הוא לא רצה להרים את הראש, לא רצה שדוד יראה אבל הוא גם ללא היה מסוגל להפסיק. הדמעות לא רק איימו לפרוץ לו אלא הם גם מימשו את רצונם.
דמעה גדולה נטפה במורד פיו ונגעה בשפתיו. היא חיממה את האזור והוא לא התנגד.
קר היה לו כפי שמעולם לא היה לו בעבר. לא, זה לא היה מהמזגן הדולק בעוצמה רבה במחלקה, זה היה מתחושת הבדידות. לא היה לו מושג למה אבל הוא הרגיש בודד, לקחו לו גם את התקווה.
יד הונחה על כתפו וחיבקה חצי מגופו. בידו השנייה ליטף דוד את שערו של יהונתן.
"אצבעות פסנתרן" כך כינו את אצבעותיו הארוכות, הפעם הם הגיעו רחוק יותר מאיי פעם, הם הצליחו באורכם לגעת גם בנימי ליבו של אחיו.
הלב שהיה זקוק לו.
***
פעמון הדלת העיר אותה משנתה.
הוא צלצל פעם, פעמיים ושלוש, לא הרפה.
היא ירדה מהמיטה, היטיבה את מטפחתה ופיהקה.
-"רק רגע" קראה לעבר הדלת בעודה נועלת את נעלי הבית שגילתה תחת המיטה.
היא פתחה את הדלת אפילו בלי להציץ בעינית ומיד נסוגה כמה צעדים אחורנית.
-"היי. סלחה על ההטרדה. מה שלומך?"
-ב.. בסדר"
-"אני ודעת שאת קצת המומה לראות אותי, לא התכוונתי להפריע אל פשוט באתי בשביל עניין דחוף"
-"זה בסדר יקירתי, פשוט הפתעת אותי לרגע, מה את עושה פה?"
-"חח זה ניראה היה כאילו ראית רוח רפאים"
-"בואי לא נגזים אבל נכון. אמרתי לך, הפתעת אותי."
-"ממש עכשיו חזרתי לארץ אבל יש לי פה עניין לא פטור שרציתי לדון איתך בו"
-"נו למה את מחכה? למה אני מלאה אותך בדיבורים? כנסי"
באומרה זאת פתחה את הדלת ונתנה לאורחת להיכנס. בד בבד היא ניגשה אל הטלפון, המצלצל והרימה אותו.
-"הלו?
-"אוי דוד, מה השעה? למה לא הערת אותי? רק עכשיו אני שמה לב. חשבתי שנחתי כמה דקות."
-"מה אתה אומר? סיימו כבר את הניתוח?"
-"לא לא, אני חייבת לבוא עכשיו לבית החולים"
-"הא אוקיי. אבל תבטיח לי שהכל בסדר."
שטף הדיבור יצא במהירות מפיה, בולע את המילים. היא לא חיכתה הרבה, רצתה לדעת את הנתונים הוודאים בכמה שיותר מהירות.
לאחר כמה רגעים היא ניתקה את השיחה וניגשה שוב אל הדלת.
-"סורי. הייתה לי שיחה חשובה. למה לא נכנסת? בואי."
-"מצטערת אבל.. זה.. פשוט, אני לא לבד. יש איתי פה מישהי. השאלה היא אם את לבד בבית"
היא התבוננה בהשתוממות מה בנערה שבפתח ואמרה:
-"אני לבד בבית אבל אתם יכולים להיכנס."
מבעד לחדר המדרגות היא ראתה דמות מגיחה לה מאיי שם ופוסעת בצעדי בלט אל הדלת תוך 2 רגעים כבר היו שתי הדמויות ישובות להן בסלון הרחב בבית משפחת לפקוביץ.
-"אנחנו מפריעות נכון? שמעתי שאת צריכה ליסוע לבית החולים"
-"זה בסדר יקירה, בעלי עבר ניתוח עכשיו בגלל הנכות ברגליו, עכשיו הוא עדיין בהרדמה, אין טעם שאהיה שם. מספיק שאהיה כאשר הוא יתעורר"
-"התאונה שהיה לו עם יוסי" קבעה שירה
-"נכון. התאונה הארורה. אבל אין מה לעשות, כאלו החיים, יש מפסידים ויש נהנים, כנראה שאנחנו לא בקטגוריה של ה-"רק נהנים" בשביל להנות צריך לשלם"
-"את מזהה אותה?" החליפה שירה נושא שיחה בהצביעה חעבר הנערה שעל ידה.
-"אני אמורה לזהות?"
-"לא יודעת. קיוויתי שכן."
-"הדמות שלה מוכרת לי. לא יותר מיזה."
-"למי היא דומה?"
-"נו באמת שירה. את לא מצפה שבאמת אזכר נכון? אני אישה זקנה"
-"כמה ילדים יש לך?"
-"נדמה לי שבפעם האחרונה שהתראינו זה היה 2. שום דבר לא השתנה מאז"
-"את בטוחה שלא היו לך יותר?"
-"את מפקפקת בי?"
נושא השיחה החל להראות מגוחך מידי לטעמה והיא קמה להציע שתייה.
-"זה בסדר" אמרה שירה. "אנחנו לא צמאות. רציתי רק שתכירי אותה."
היא הייתה כבר בדרכה למטבח, לא שומעת לתרוציה של שירה על אודות השתייה היא הסתובבה כאשר שירה אמרה:
-"תכירי. זו מיכל. מיכל גליקמן.
היא עמדה שם, נועצת מבט במיכל ולפתע, היא הייתה ניראית לי כל כך מוכרת..
כל כך..