1800550
סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק יב'
'תחנה אחרונה גברת!'
קולו העבה של נהג ההסעה העיר אותה באחת. הוא עמד מולה, משוחח בפלאפון תוך שהוא מנופף בידיו בעצבנות,
'עזבי אותי ברכה, אמרתי לך שיש לי עוד הסעה אחת לקחת לפתח תקווה, רק אח"כ אני בבית!, גברת, את קמה? אני עוד צריך ללכת!'
היא התנערה ממקומה, חוטפת את התיק והשקיות ממקומה, ממלמלת מילות סליחה. השעה כבר מאוחרת, אחת לפנות בוקר, אולי שתיים.
קורי השינה העמוקה עדין טוויים בעיניה, בין קור לקור היא מבחינה כי היא מרוחקת מביתה.
יאיר גר לא רחוק מכאן. הוא וודאי לא בביתו כעת. הם וודאי יושבים שם בספה של משפחת מקלר, צוחקים ומלהגים. הוריה של שרי וודאי מביטים בו בסיפוק, מסכימים ביניהם כי מדובר במשהו שווה. ויאיר? יאיר מביט כעת בשרי, רואה בה רק את שרי. כלתו ה...אהובה, אולי.
@@@
יאיר דווקא לא הביט בה. כלומר, גם אם היה מעוניין בזאת, הרי זאת כי אי אלו רטיות ותחבושות מנעו ממנו. למעשה, נשמתו ריחפה הרחק הרחק, מותירה לרופאים לעשות בו כרצונם.
שרי המתינה בחשש במסדרון, בוהה בעיניים אדומות בספר התהילים. הוריו של יאיר היו בדרך, חוששים מהבאות.
לאחר פסק זמן שנדמה כנצח יצא הרופא הראשי מהחדר, מיוזע.
'את קרובה של יאיר?'
-בפוטנציה, כן.
-חברה שלו?
-מאורסת.
-הבנתי, היכן הוריו?
-דוקטור, מה איתו? הוא בסדר? הוא יחיה?
הוא נשם עמוק, חושב מעט.
-אני מאמין שכן, יש לו סיכוי מאד טוב לשרוד. אני לא רוצה להשלות אותך, חשוב לנו להיות כנים עם משפחות החולים. את מבינה?
אנחנו מנסים לעשות כרגע את מיטב יכולתנו כדי להחזיק אותנו איתנו כאן.
-דוקטור, איפה עיקר הפגיעה? מה עלול להיפגע לצמיתות?
-קודם כל, בואי נהיה ריאליים, לפני שאת מדברת על מה שנפגע בגוף שלו, אני חייב לומר לך שאתם חייבים להתפלל שהחיים שלו עצמם, לא יפגעו. או במילים אחרות, שיהיה עדין על מי לדבר, במי לטפל. את מבינה?
שרי נשמה עמוק, לא מבינה מנין לה הכוחות לעמוד מול הרופא הציני ולהקשיב לקול זמירותיו---
הוא הביט בה מעבר למשקפיו, ממשיך.
'בכל אופן, אם את מדברת על הגוף עצמו, כל עוד הוא בחיים, כמובן. אז...אני משער, כלומר, השערה שלי בלבד כמובן. הוא לא יוכל ללכת, אני לא נותן יותר מדי סיכויים למקרה הזה...צר לי.'
-דוקטור, אתה מדבר על יאיר שלנו? על...יאיר???
שרי הסתובבה בהפתעה, הוריו של יאיר עמדו שם. בגדי הווארט החגיגיים, כמוה, עדין מעטרים אותם---
פרופסור אפל נפנה לבחון אותם, פונה אליהם.
-יאיר, חוששני שכן..., ואגב, אם יורשה לי, פרופסור, פרופסור אפל.
-אתה בטוח, יאיר לווין?
-עד כמה שזכרוני אינו מטעה אותי, ועד כמה שזכור לי, הוא אף פעם אינו מטעה אותי, כן.
יפי נאנחה, מביטה בבעלה בחוסר אונים. הוא, מעשי כהרגלו, התקרב אל פרופסור אפל,
'ככה? שום סיכויים לחיות? כלום?'
-אני אמרתי כזה דבר?! איפה שמעתם כזה דבר?
-ככה..., ככה אמרת לפני רגע, לא?
-אמרתי שמירב האחוזים הם שיאיר לא יוכל ללכת בכוחות עצמו. לא דיברתי על חיים.
-ברוך מחיה המתים..., נבהלנו כהוגן.
-אם זה מה שמנחם אותך...
יפה לווין מצמצה במהירות, מתקשה לעכל את הנאמר במסדרון, היא הניחה את ידה על כתפה של שרי, נשענת עליה מבלי משים.
עברו מספר שניות של שתיקה. פרופסור אפל נשם פתאום עמוק, נפנה ללכת,
'טוב, אני צריך ללכת הלאה לבדוק כאן עוד כמה דברים, תכף אשוב, בנתיים...---
-דוקטור!
-פרופסור.
-שיהיה, פרופסור, אני לא יכולה, אנחנו....לא נוכל לראות את יאירי? למספר דקות?
-כעקרון הוא מטופל כרגע בפנים, אני חושש שלא. תאלצו להמתין.
-דוקטור! כמה דקות!
-כמה דקות?
היא הנהנה במרץ, צל של חיוך על פניה.
פרופסור אפל נכנס אל החדר, מבקש מהרופאים לצאת לרגע, להותיר את בני המשפחה למספר רגעים עם יאיר.
הם נכנסו בלאט, חוששים מהבאות.
יאיר שכב בודד בחדר, כל גופו מכוסה בתחבושות. יפה הייתה היחידה שהעזה להתקרב, לאט לאט. כתפיה רטטו מבכי, נתקשתה להשתלט על עצמה. היא הליטה את פניה בשתי ידיה; ממלמלת שוב ושוב את שמו של יאיר, מלטפת את התחבושות המחוספסות...
שרי דימתה לשמוע אותה לוחשת, מתנצלת.
'יאיר, יאיר'וש...דווקא הערב, אחרי שהכל הסתדר..., דווקא כאן בבית החולים, איפה שהכל התחיל..., יאיר..., העיקר שאתה חי...אני מתנצלת שככה היינו איתך אז וכעסנו עליך...'
אחריה התקרב אביו של יאיר למיטה, שרירי פניו נוקשים. הוא נעץ מבט כאוב בבנו ומשהעביר את מבטו לאשתו החלושה, השבורה, כמו נמלא כוחות מחודשים.
-יפי, שום דבר לא סופי. היו הרי אלפי מקרים בהם רופאים שילחו חולים למוות וברגע האחרון אנשים ניצלו..., מה שגזור מלמעלה הוא מה שיקרה..., יפי, צריכים להתפלל.
שרי חשה נבוכה לעמוד שם, היא נטשה את החדר בשקט.
יפה משכה באפה,
-זה לא...זה לא עניין של חיים ומוות, הוא הרי אמר שיאיר יחיה בע"ה ולא זו הבעיה..., אתה מבין שיאיר נפגע לצמיתות ברגליים? יאיר שלנו יהיה נכה...כמו הבן של כהן אז, לפני שנה וחצי, אתה זוכר כמה מוצלח ומוכשר הוא היה ופתאום...פתאום אחרי התאונה הוא נהיה צל אדם. זה..., זה מפחיד אותי...
-ראשית כל, מה שאמרתי לך בעניין של חיים ומוות, רלוונטי גם ל-'פסיקת ההלכה' של הרופאים בנושא הרגליים שלו או כל דבר אחר...אנחנו נלך לשאול את ר' חיים ואח"כ נראה מה עושים...
שנית, גם אם ח"ו הוא אכן יהיה נכה, אף אחד לא ייתן לו לקמול. הוא ימשיך להיות הבכור המוצלח שלנו. כמו תמיד...מבחינתי בכל אופן.
יפה התנערה, מנגבת את עיניה,
'ברור! ברור שגם מבחינתי...'
@@@
יאלי נעמדה על כסא, מעבירה את הסמרטוט הלח על חלקו העליון של הארון. אמה עמדה לצידה, מערבבת את המרק שבסיר.
-אז איך את מסכמת את יום התפילות יאלי?
-אההה...., אני חושבת שזה באמת עזר לי להבין כמה דברים עם עצמי.
-כמו?
-לא יודעת, יותר להתגבש על זה שאני אכן רוצה להתארס איתו...
-באמת?
צלצול הפלא-פון של יאלי קטע את שיחתן. היא ירדה מהכסא, מנגבת את ידיה. 'אהובי' נכתב על המסך. תהתה לעצמה האם מדובר בשיחת חוויות על הווארט ואולי מוטב שלא לענות...
'את מתכוונת לענות יאלי?', שאלה אותה אמה. היא התנערה, לוחצת על המקש הירוק.
-צהרים טובים!
-היי, יאלי.
-אהובי, מה נשמע? איך המרגש אחרי הווארט? איפה את בכלל?
-בבית חולים.
-מה? קרה לך משהו?!
-לי לא קרה כלום...
-אז...?
-זה יאיר..., אני לא יודעת למה אני מתקשרת דווקא אליך...אבל את המספר הראשון שעלה לי להתקשר אליו, אנחנו בקושי מכירות..., יאלי, יאיר עבר תאונה דרכים מאד קשה..., הוא, יאיר, הוא בקושי הוא..., הכל תחבושות וריח של תרופות, יאלי..., יאלי?
לבה פעם בצורה מוזרה, הביטה במראה, היא מחייכת! יאיר פצוע נואשות והיא מחייכת אל מול המראה!
היא שומעת משם, מרחוק רחוק את אהובי קוראת לה שוב ושוב, היא וודאי רוצה אותה איתה יחד, לצד יאיר...
והיכן שרי? היא שם? איתם ביחד...?
היא התעשתה. אסור לחייך. זו תקופה קשה, יש להתפלל על יאיר, הוא פצוע נואשות שם בביה"ח.
אבל החיוך לא מש מפניה, כמו ילדונת. היא תאמר תהילים היום לרפואתו ותבקש ברכה מרבנים, ובלי קשר...בלי קשר, היא חייבת לעשות מצוות ביקור חולים.
@@@
'מה אני אגיד לך שרי...לא נשמע לי בכלל כל הענין הזה..., זה נשמע לי מאד מפחיד. את יודעת מה זה אומר בעל נכה לכל החיים? ככה? את תצטרכי לטפל בו, לא תוכלי לעבוד בצורה מסודרת, תגידי, איך אפשר לנהל חיים בצורה כזו?!...
תשמעי, אני יודעת שקשה לך עם זה רגשית עכשיו, התאונה והכל, אבל..., את חייבת להבין, זה לא פשוט!'
שרי עמדה למול אמה, עיניה כבויות ולבושה מרושל לאחר לילה חסר שינה.
-אמא, כבר סגרנו ווארט...אני לא יכולה בפעם השניה בחיים שלי שוב פעם לסגת לאחור..., זה חשוב לי אמא, אני באמת חושבת שיאיר, יאיר הוא הבחור שלי....כמה אני צריכה להתחנן בשביל לקבל אותו, כמה ולמה?!
-כי אנחנו רוצים את הטוב בשבילך! את הטוב שבטופ!
-ומי אמר שהטופ בעינייך הוא הטופ האמיתי? אולי דווקא הבחור הזה שלא יוכל ללכת לעולם, אולי דווקא הוא יהיה האבא המושלם של הילדים שלי? אולי הוא זה שבאמת יתנהג אלי כמו נסיכה עד 120?
מי אמר לך? וכי תאונה פוגמת באישיות של בן אדם? והאישיות של יאיר, אמא....אני לא צריכה לספר לך.
אמה משכה בכתפיה, פולטת אנחה.
-יהיה לי מאד קשה עם זה, אומר לך את האמת. יהיה לי קשה עם חתן נכה. את רוצה שאהיה כנה איתך, נכון? אז הנה אני כנה איתך. אני רוצה בשבילך חתן מושלם, השקעתי בך למעלה מ-20 שנה, ואני רוצה את התמורה בהתאם. אם משמים החליטו שיאיר יהיה נכה לכל שארית חייו, אז אני מצטערת, לא זה מה שמגיע לך...
מה יהיה גברת, כשבע"ה תשאי ברחמך תינוק, מי יסחב ויעזור לך אז? אולי אבא שלך לנצח יהיה הסבל, הנהג, הכלבויניק שלך?!
'אמא, למה את כועסת עלי?...'
-לא יודעת למה אני כועסת. אני רק יודעת שאת מזמן לא שואלת אותי כלום...תעשי מה שאת רוצה וזהו.
שרי נשמה עמוק. היא יודעת שכשגם הדמעות לא באות, היא באמת עמוק עמוק שם, בברוך.
@@@
הן שתיהן היו בדרכן לביה"ח בשעת ערב מאוחרת זו. כל אחת, מסיבותיה שלה, מעוניינת להיפרד בפעם האחרונה מיאיר.
האחת עם חיוך הזוי, היא רצתה לראותו בפעם האחרונה...היא יודעת עד כמה לא מוסרי לנסוע אליו כעת, כשהוא במצב כל כך קשה.
והשנייה, מכונסת בתוך עצמה, יודעת שכשהוא יתעורר, יודע לו שהיא כבר לא שלו והוא כבר לא שלה, השידוך בוטל.
לא אכפת להן, הן יודעות שזה לא מוסרי, שלמעשה; אם הסיפור נגמר, אז הוא נגמר מזמן והמבט האחרון הזה לא יועיל בדבר. אבל אולי חוסר ערנותו של יאיר הוא זה שמרגיע אותן....הוא הרי לעולם לא ידע שהן ביקרו אותו.
@@@
עוד ברחבת הכניסה לבית החולים יאלי מבחינה בה, בשרי.
היא מזהה בעצמה רגשות קנאות? קנאות? למי ולמה? היא מתקשה להתכחש לעובדה כי שרי היא אכן בחורה נאה, טוב נו, בחורה יפה. אבל..., גם היא עצמה יפה! לא פחות!
ובעצם, שרי קצת נמוכה, זה לא מפריע ליאיר? טוב, אולי היופי מחפה על הכל. בעצם, מדוע היא כל כך שטחית? אולי לשרי יש אישיות קסומה..., כן, בטח, בגלל זה הוא לא רצה להתארס איתה בהתחלה, בזמנו...
היא מנערת את ראשה. עצומה היא כמות המחשבות שמסוגלות להתערבל במוחה של אישה בשנייה, עצומה.
שרי פסעה שחוחה לכיוון המעליות ויאלי התיישבה על אחד הכיסאות. היא תחכה, יש לה זמן.
@@@
חולפת לה חצי שעה, המעלית נפתחת וממנה יוצאת שרי. היא מכונסת בתוך עצמה, משדרת כ"כ הרבה כאב וייסורים. יאלי נמלכת בדעתה, למול דמותה של שרי היא חשה פתאום בושה לעלות לחדרו של יאיר, זו הרי...חדירה לפרטיות. אבל היא כבר שם, בבית החולים. היא רק תעלה לומר שלום, בפעם האחרונה. היא מבטיחה.
@@@
יהיה זה מטפורי למדי לומר כי במסדרונות בית החולים שררה דממת אלחוט, והרי אלו המוניטורים שמרכיבים את השקט הזה; דקה דקה ללא הפסקה. והרי אלו האחיות שקמות ממקומן מדי פעם, מוודאות שהכל בסדר. והרי זהו בכיין החרישי של אותן האמהות, הנרדמות לפרקים על מיטת חוליים של בניהם.
לא לזאת יקרא שקט. בהחלט לא.
שקט אמיתי שורר באגף אחר של בית החולים, או שמא גם שם, רעש מנוע המקפיא מנסר את האוויר הקר---
מחשבות ה-פילוסופיה-על-גבול-אובדנות שלה נקטעות באחת, עת היא עומדת למול חדרו של יאיר.
החדר, למרבה ההפתעה, אינו מכיל אנשים, מלבד דמות אחת מגובסת. נכנסת בשקט, מותירה את דלת החדר פתוחה.
היא צוחקת בציניות, זו לא הפעם הראשונה שהם נפגשים בחדרי בית החולים הזה..., והרי כאן נרקמו דברים, אי פעם, לפני שנים. הלא כן?!
'יאיר...', היא לוחשת.
'אני כמעט ולא מזהה אותך, כולך מכוסה במכשירים, בגבס..., הכל כל כך לבן. טהור אולי?
מענין אם אתה שומע אותי..., אני לא מאמינה שעברת תאונה כזו מחרידה...אני לא מאמינה על עצמי שחייכתי לשמע התאונה, רק מסיבה כל כך עלובה; אני עוד אראה אותך פה, בין לבין. אתה כבר לא חתן מאושר.
אני יכולה להיות לפעמים כזו אגואיסטית יאיר, תוכל לסלוח לי על כך...?
יאיר, כואב לי לראות אותך ככה פתאום..., אנחנו כבר לא מדברים תקופה מאד ארוכה ועדין, הכל מתעורר בתוך הלב שלי. יאיר, אתה שומע אותי...?
יאיר, תן לי סימן, סימן מזערי אם אתה יודע שבאתי לכאן, לראותך בפעם האחרונה....יאיר?
@@@
מעגלים שלמים מסתובבים סביבו, בליל קולות של אנשים. תמונות מהעבר ומההווה. לא, הוא אינו מסוגל להתמרכז על דבר אחד, מנסה לתפוס בידיו את הכוכבים שבאוויר, את התמונות שחולפות למול פניו. העיגולים הצבעוניים הללו, כמו רחוקים מידיו, אולי הוא בתוך חלום ארוך שלא נגמר...?
קול מונוטוני מדבר אליו כבר כמה זמן מעבר לכל בליל הצבעים והקולות. מקודם הוא כמעט וזיהה, אך לא היה מסוגל להגיב. וכעת זהו קול אחר, מוכר עד כאב. כן, כאב.
הוא רוצה לזהות ולהבין אך משהו נשגב מבינתו, הוא לא צלול דיו. מרגיש כמו בחלום בו הוא מנסה לרוץ אחרי מישהו אך רגליו אינן נענות לו...
הקול הזה ממשיך לדבר ללא הפסקה, הוא נוקב בשם מוכר, שם כל כך מוכר, זה השם שלו!
נכון, יאיר. קוראים לו יאיר.
והבכי הזה שמתלווה לקול, בכי מוכר שניגן לו פעם פעם על מיתרי הלב...., מנין הבכי הזה? מנין הקול הזה? מתי הוא שמע אותו?
הקול מפסיק לרגע, והוא מייחל שימשך, כמו צליל פעמונים. הוא לא מבין מה נאמר שם, אך עצם הקול, יש בו להרגיעו. רק את המילה 'יאיר' הוא מזהה שם, שוב ושוב, בנימה של תחינה.
@@@
'יאיר? יאיר, היית פעם שלי...פעם פעם שלי..., בבקשה, תעשה לי סימן שאתה שומע אותי..., יאיר, תן לי לדעת שאתה זוכר אותי, את יאלי, יאלי, יאלי, אתה זוכר אותי יאיר?...'
@@@
המעגלים התנפצו באחת, סחרור התמונות והקולות פסקו באחת. הכל מובן פתאום, יאלי. יאלי. יאלי.
אולי הקול ישוב על עצמו ויאמר את השם הזה שוב..., 'יאלי', הוא מכיר את השם הזה. אולי הקול הזה, יאמר שוב 'יאלי'?
אולי הוא יצליח אז להזכר מה עומד מאחורי השם הזה, מי זה? מה זה? אולי יאלי הוא שם של שיר ישן?...
הלוואי והיה לו את השיר יאלי כאן, או אולי את המאכל יאלי..., יאלי, יאלי זה דבר בלתי מושג. יאלי וודאי רחוק מפה, או רחוקה מפה. אולי יאלי כאן, קרוב?
@@@
היא יודעת שהגיעה השעה לקום ולעזוב לביתה אך היא מתקשה, בכייה סוחף אותה להשאר, למלמל שוב ושוב,
'יאיר, יאיר, זו אני יאלי...אתה לא זוכר אותי...אתה לא שומע אותי?...'
ויאיר שם, שומע וגם מרגיש. זוכר ולא שוכח. ויותר משהיא כואבת את שתיקתו והתעלמותו, הוא, בתת המודע, כואב את אי יכולתו לשדר לה, ולו בהזזת אצבע, שלא תפסיק מדיבוריה. שתאמר שוב ושוב...
יאלי, יאלי, יאלי,
אחרי הכל, אולי את בכלל שיר?