1800550
סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק יג'
'יאלי?...'
יאלי קפצה לאחור, מבוהלת.
לא היה לה ספק בדבר זהות הקול שמאחוריה. אותו הקול שניתק אותה באחת משידוליה כלפי יאיר, אוסף תחבושות סטריליות.
היא נשמה עמוק, מסתובבת לאיטה לאחור, מחייכת בעדינות.
'כן?...'
פניה של אותה האשה היו בהירות, עייפות. עיניה נעצו בה מבט חודר, שואל, תמה, אולי קצת מבין. היא ללא ספק דמתה ליאיר, או שמא, יאיר דמה לה. היא לבשה חלוק שחור ארוך, לראשה פאה. יאלי נבעתה מעצם המחשבה כי אמו עמדה כל אותו הזמן בחדר---
'מי את?...'
שוב פעם, אותו הצחוק המוזר כמעט ועולה בה. מי היא? מי היא באמת?
נעים להכיר, אני יאלי מאור, בנך התאהב בי פעם...אל דאגה יקירתי, הוא כבר מאורס לבת השבט שלו, שום אסון א-הפיך לא ארע לדורות הבאים. מדוע את מסתכלת עלי במן מבט זועם ועינייך כמו מבינות משהו? יאיר סיפר לך אי פעם עלי? היה בו את האומץ? קשה לי להאמין...הוא נסוג לאחור ברגע שהבין שאין טעם..., את, את מכירה אותי? עני לי! מדוע את שותקת?...
'שאלתי מי את, יאלי.'
יאלי ניעורה ממחשבותיה, כה שקועה הייתה בעצמה עד כי שכחה כי למעשה היא מנהלת דו שיח אישי בינה ובין...עצמה.
'אני..., אני אחות של..., אחי, הוא, אחי הוא החניך של יאיר.'
אמו של יאיר הנהנה בראשה, פולטת 'אהה' קריר. יאלי, שהבינה פתאום עד כמה מגוחכים דבריה, המשיכה.
'דני אחי מאושפז במצב מאד קשה, מצבו קצת הדרדר מאז שהוא שמע על התאונה של יאיר, הוא ביקש ממני... הוא ביקש ממני לבוא לבדוק מה..., מה שלומו, מה...מה שלום המשפחה שלכם! כן... דני דואג למשפחה של יאיר.'
יפה לווין נעצה בה מבט חודר, מחייכת חיוך יבש.
'המשפחה של יאיר מרגישה מצוין, אפשר לומר אפילו ש..., יותר ממצוין כשהיא שומעת על ילדון בן...8? 10? שדואג לשלומה עד כדי שליחת אחותו בשעה לא שעה לחדר השקט פה. אה?'
יאלי נשכה את שפתיה, מביטה שוב ושוב במרצפות הבורקות, שמא תשמענה את תפילותיה ותבלענה אותה כאן ועכשיו.
ידיה של יפה רעדו, היא חשה אומללות לצעוק בצורה כזו על הבחורה האלמונית. אך כוחותיה לא עמדו לה, חשה שהשליטה על עצמה, ממנה והלאה.
היא התקרבה ליאלי, אוחזת בכתפה הימנית.
'תקשיבי לי, גברת יאלי, יעל, או איך שלא יקראו לך..., אני יודעת טוב מאד מי את! אל תסתכלי עלי במבט התמים הזה..., שיה תמימה.
אני יודעת שגררת את הבן שלי לקשר סודי איתך, הבן הצדיק שלי...תראי, תראי איך הוא שוכב עכשיו כמו כלום...
תקופה ארוכה הוא לא יצא לשום שידוך בגללך, בגלל הקשר המוזר שלכם! לו רק היית טורחת להבהיר לו מהתחלה שהדבר לא רלוונטי, אולי הוא כבר מזמן היה מאורס!
וכעת, כעת כשהוא התארס סוף סוף ברוך השם עם בחורה משלנו, את באה ומה בדיוק? מנסה לעורר אותו בעזרת השם שלך?
תעזבי אותו בשקט! את שומעת אותי? תלכי מכאן ואל תחזרי לפה, לעולם לעולם!
יאלי הייתה נטועה למקומה, מבלי יכולת לנוע.
שפתיה של יפה רעדו והמבט המטורף השתולל בעיניה הירוקות.
היא נשמה עמוק, הדמעות חונקות אותה, זולגות על לחייה בחופשיות. לא, היא לא רצתה ללכת לשום מקום. ההלם אחז בה והיא ידעה, לא זה הזמן ללכת. לא נוטשים חבר בשדה קרב. חבר?
כן, חבר.
היא עצמה את עיניה, לוקחת את ידה של יפה בידיה. אוחזת בה בחוזקה.
פניה של יפה זעמו, מכווצים.
'מה...מה את רוצה ממני?!...'
-יאיר סיפר לי פעם שאת נורא רגישה. שאת אוצרת הכל בפנים וקשה לך להוציא החוצה...פתאום הכל מתפרץ, ללא שליטה. עם כאב אצור. אני בטוחה שלא עלי את כועסת...
-עליך ורק עליך! ממך התחילו הצרות!
יאלי צחקה קלות.
-אני הייתי באזור כשהצרות התחילו, לא הייתי הגורם. ו...שתינו יודעות, שאין גורם בעולם הזה לצרות.
'טוב, ביקשתי ממך ללכת. לא ממך אני מצפה לשמוע'ס, כן?'
יאלי שוב חייכה, אלוקים עדה כי הכוחות להתמודד בפני שבר האדם שבפניה, ניתנו לה ממקור עלום. היא אינה מבינה מדוע אין היא לוקחת את תיקה ובורחת משם, כל עוד נפשה בה.
היא אינה מרפה מידה של יפה, לוחצת אותה בחמימות. מתעלמת לחלוטין מקור רוחה של בת שיחתה.
-אני...אני יכולה לקרוא לך בשמך הפרטי?
-גם איך קוראים לי הוא סיפר לך?
-זה סוד בטחוני?
-לא.
-אז...אפשר?
-מה שאת רוצה...תעזבי לי כבר את היד.
-קשה לי, היא היחידה שלא כועסת עלי.
-הא?
-את כועסת וזועמת עלי..., רק ידך מונחת בין ידי כאן, ברוגע מוחלט.
-ולמה זה תורם לך? את עורכת עלי מחקר פסיכולוגי?
-אני יותר בכיוון של חקירה עצמית, תראי, יפה..., או אולי גברת לווין.
-יפה.
-גברת לווין.
-יפה!
-יפה.
-מה?
-אני לא אשמה בכלום...את יודעת מה, גם את אינך אשמה. נכון, יש פה המון מטען צבור, שלך כלפי, שלך כלפי כל העולם, כלפי אהובי, כלפי בעלך...
וזהו לא המטען היחיד, קיים פה עוד מטען שקט, אך טעון. המטען שלי כלפי יאיר, כלפייך, כלפי המשפחה כולה, כלפי נורמות חברתיות שמנעו מאיתנו להתחתן.
אבל אף אחד מאיתנו אינו אשם בסיטואציה המוזרה הזו, אין צורך להאשים.
אני לא יודעת מה אני עושה כאן הערב..., אחרי שהוא עבר תאונה מחרידה, אחרי שהוא בעצם...מאורס. אני מודעת לכך שזה שגוי ואסור. אבל, יפה, הרגשות המתפרצים שלך גרמו לך לצעוק עלי ואת יודעת, בתוך ליבך, שאיני אשמה...
וגם אני, בדיוק באותה סיטואציה, לא רציתי להיות פה, התמודדתי עם עצמי ולבסוף נכשלתי במלחמת היצרים ה-אולי...מכורה מראש הזו.
ידה של יפה פסקה מלהלחם בידיה של יאלי, נחה שם ברוגע. עיניה היו מרוכזות בנקודה נעלמת.
'זהו זה, הוא גם לא מאורס...'
-למה את מדברת כך? בעזרת השם יאיר יחלים ויתחתן כמו שדובר...
-הוא אולי יחלים. חה, אולי..., יתחתן בטח לא...הם, אוי, הלב שלי..., הם עזבו את השידוך!
שרי מקלר המפונקת ככל הנראה מסרבת להוביל את בעלה בכסא גלגלים לבית הכנסת..., את יודעת מה, אני יכולה להבין אותה...כזו טראומה..., ומצד שני, חשבתי שהיא באמת רצתה אותו, וגם התאונה לא אמורה לשנות לה...יאיר שלי...תראי אותו, שוכב כמו כלום..., יאיר'וש...
דמעות חמות זלגו על לחייה של יאלי, נוטפות על ידה של יפה. כעת, היא כלל וכלל לא כעסה עליה, שבר הכלי שנגלה לנגד עיניה, במלוא מערומיו, הכאיב לה יותר מכל.
'אני...אני באמת מצטערת, יפה. אני לא ידעתי..., אני מאד מבינה אותך..., יפה, אני יכולה לשאול אותך שאלה?...'
'כן?...'
'למה את שונאת אותי?...'
שתיקה עמוקה שררה בחדר הקטן. רק קול ציוצי ציפורי השחר נשמע מרחוק, כמו מתוך חלום.
-שונאת? את, את השתמשת בביטוי מדי...מדי...
-משקף?
-לא! אני...אני לא שונאת שום בן אדם בעולם. מה... איך אפשר לשנוא אנשים? אפשר לא לאהוב, אפשר לא לסמפט חלקים מסוימים בבן אדם, אבל...לשנוא? ממש? הפסקתי לשנוא כבר מהגן...
-נקרא לזה 'לא אוהבת'?
-אני..., את כל כך מצחיקה. אני אף פעם לא הגדרתי את הרגשות שלי כלפיך, אני לא אוהבת אותך אבל גם לא שונאת אותך, אין לי שום דבר כלפיך, כלום.
-את בטוחה? למרות שניהלתי עם הבן שלך קשר?
-זה...אני מאמינה שזה היה הדדי.
-אז את לא כועסת עלי.
יפה נבוכה לחלוטין.
-לאן השיחה הזו מובילה?
-אני מנסה להבין מה גרם לך בכל זאת להתפרץ עלי בצורה כזו, במה אני שונה מ...שרי מקלר. למשל.
-אינכן שונות בהרבה, רק ש...את יודעת, היא זכתה בו בשידוך.
-זה הכל?
-ובכן..., חוששני.
-שכחת...בכוונה פרט חשוב?
-לא שכחתי, אני לא חושבת שהוא רלוונטי כרגע, במצב הנוכחי.
-ומדוע?
-כי אנחנו לאחר מעשה, את וודאי לא תרצי להנשא לו כרגע.
-אני לא מדברת על 'למעיי'שה'. תאורטית.
-תאורטית? כן, תאורטית זה לא יכל ללכת. הבדלי מנטליות והכל...נו, אני לא צריכה לספר לך.
-אז מה שאת מנסה להגיד זה בעצם שלא משנה שיאיר ואני הסתדרנו מכל הבחינות. ברגע שזה מגיע לחתונה, קרי, חתונה שכולם יודעים ומדברים עליה, חתונה שכולם יודעים ומרכלים עליה, שם הבדלי המנטליות נראים בבירור?
-יש חיים אחרי החתונה, יש מנהגים, יש מנטליות, נו.
-מנהגים? וכי זו בעיה לאחד מאיתנו לשנות מנהגים?
-זה לא רק זה...לא פשוט לאחד בין שתי משפחות עם אופי שונה וצורת חיים שונה, זה יכול ליצור המון מתחים שאח"כ, חבל, יפריעו לזוג בחיי הנישואין.
-אם את לא משוכנעת בעצמך, איך את מתכננת לשכנע אותי...?
-אני מאד משוכנעת. עובדה שלא נתתי לו.
-נכון, את משוכנעת בהן צדקך בדבר שהוא נורמה, דבר שהאמנת בו כל חייך כחוק שאין עוררין עליו, עובדה מוגמרת. ו...כפי שאמרתי בהתחלה. השכנים, חברים, ידידים ומכרים שירכלו לנצח נצחים על המקרה, הם הם שמחזקים את אותו החוק הנכבד.
-איך שלא תנסחי את זה במילותייך היפות, שיהיה.
-את...את לא אוחזת איתי, כל שהתכוונתי הוא שלמעשה, לא הייתה סיבה אמיתית הנראית לעין למנוע את השידוך הזה, הכל סתם תירוצים לחוק ישן ומיושן. כן?
-נגיד והכל תירוצים.
-יופי.
-את מרוצה?
-כן. חששתי לרגע, אולי קיימת סיבה שאינני מודעת לה.
יפה הביטה בנוף שניבט מעבר לחלון, שמש בוקר עולה לאיטה. שתיים-שלוש מכוניות נוסעות במורד הכביש, נהגים של סוף הלילה, נהגים של לפנות בוקר. שתי נשים שדנות בעניינים שברומו של עולם כאן ועכשיו, לפנות בוקר, לצידו של...יאיר.
'כעת, כעת קיימת סיבה. יאלי.'
-והיא?
-יאיר שלי...יאיר שלי יהיה נכה.
-זה סופי?
יפה איננה עונה. שתיקתה עונה את שלה.
יאלי משחררת את ידה של יפה מידיה. לוקחת את שתי ידיה ומתקרבת, לאט ובבטחה. היא מאמצת אותה לליבה בחום, בחוזקה בלתי מובנת.
מחבקת בחום, דמעותיה זולגות על ידיה שלה.
יפה כבר לא עוצרת בעצמה, היא בוכה בחופשיות. נשענת בחוזקה על בחורה שכמעט לא הכירה. לא מבינה כלל, כיצד דווקא בפניה, מעיינות ליבה מתפרצים.
-יאלי...?
-כן?
-אני לא שונאת אותך. מעולם לא שנאתי אותך..., אני גם לא אוהבת אותך. אני הרבה יותר מזה..., כולי חרטה על שיאיר לא זכה בך..., ושאני בעצמי לא זכיתי בך ככלה. יאלי, אני מאחלת לך שתמצאי את זיווגך האמיתי, בריא ושלם. אני בטוחה שהוא מחכה לך אי שם..., את בחורה מדהימה.
הן שתיהן בכו בקול.
יאלי הביטה ביאיר בפעם האחרונה, משתנקת.
'אני, אני מקווה בעז"ה למצוא את זיווגי האמיתי ללא בעיות..., הוא יהיה בסדר. הוא אמנם יהיה נכה, אבל..., אני בטוחה שהוא ימשיך להיות מקסים כמו שהוא היה..., הוא יהיה בסדר יפה. הכל יהיה בסדר. אני...מוכרחה ללכת הביתה כבר. תהיי בסדר?'
יפה הנהנה בשקט. מביטה ביאלי שהתרחקה ממנה.
'יאלי...', קרא קול חלוש בחדר..., אבל היא כבר לא הייתה שם.
ואולי...השיר הזה נגמר.