חדשות 24

1800550

סיפורים

גן נעול - סיפור בהמשכים

פרק יד'

יפה הביטה בשתיקה בדמותה המתרחקת של יאלי.
מרחקים קבועים בין צעד לצעד, ראש מורכן, ידיים בכיסים. עוצרת לרגע ליד מכונת הקפה, חושבת לרגע, ממשיכה הלאה, נעלמת.
'יאלי...', נדמה היה לה שהיא לוחשת. רק נדמה. לקחו לה מספר שניות לקלוט שלא היא הלוחשת.
היא הסתובבה בבהלה לכיוונו של יאיר,
'יאיר?!', לקחה את ידו. 'אני הוזה? אמרת משהו? לחשת את שמה? יאיר?!...'
הוא לא השיב דבר, נשם עמוק, עיניו עצומות.  

@@@  

המעגלים המסתחררים בראשו המשיכו להסתובב ללא הרף, מסנוורים.
רק לפני שניה כמעט והצליח לגעת באחד מהם, לעצור אותו ולאחוז מעט..., ללחוש את השם, להביע נוכחות, להיות שם.
אך המעגלים המונוטניים, איך בכוחם להמתין לכוחותיו הדלים. הם ממשיכים בסיבוביהם הטרופים, כמו לועגים לו.
הוא תוהה לעצמו, אולי אי פעם יבין את משמעות ה-יאלי הזה. אולי.  

@@@  

הרב חזקי לוין היה בדרכו החוצה מבית הכנסת כשמכשיר הפלאפון שלו צלצל.
'חזקי, הוא דיבר! יאיר, הוא, הוא, הוא אמר משהו!'
-יאיר?
-יש לך עוד ילדים רדומים?
-למען האמת, נדמה לי שכן..., מתי זה קרה? איך? מה הוא אמר בכלל?
-לפני כמה דקות. לא שמתי לב, ושמעתי קול בחדר, נדמה היה לי שזו אני מדברת, אולי אני כבר מאבדת את שפיותי כאן...
-אבל זה היה הוא?
-כנראה שכן.
-קראת לרופא, משהו?
-לא, צלצלתי קודם אליך...
-מה הוא אמר?
-הוא, הוא מלמל משהו, אולי שם...
-אני מגיע להיות איתכם. תהיי שם?
-אלא איפה?  

@@@  

'היי, הגעתם ליאקי. מסתבר שאני לומד סלאש ישן. עם השמע הביפ אתם מוזמנים להביע את מחאתכם, בייייי!'
אהובי נאנחה.
'היי, יאקי, זו ההודעה המליון שאני משאירה לך...סורי שנעלמתי לכל כך המון זמן, הייתי במן נתק כזה...אני מחכה לאות חיים ממך, כאילו, אתה חי בין הלימוד לשינה, נכון? אז פליז תחזור אלי, המון זמן לא דיברנו.... ביי.'
הוריה לא היו בבית, לכאורה חלומה של כל נערה מרדנית. אבל דווקא הפעם, לנוכח הסיטואציה העצובה, היא מצאה עצמה יוצאת מהחדר. עובדת בקצב מטורף ומשווה אט אט לביתה שלה, מראה אנושי. כשאמא תחזור היא וודאי תופתע ותפרש את המחווה כרצון להשלים. אהובי ככל הנראה, לא ממש תהיה באזור על מנת לאשש זאת. היא עדין איננה מוכנה לחילופי הדברים הדביקים הללו.
המכשיר הסלולרי צלצל, 'יאקי'.
היא הניחה בצד את מקל הספונג'ה, מעווה את פניה ולוחצת על מקש ה-send,
'הלו?', חייכה לעצמה, מצליחה לחקות את קולה של מורתה בצורה מושלמת.
-אההממ..לאן הגעתי?
-אתה הגעת למכשיר של אהובה לווין רק שלצערך לא היא זו שענתה לך!
-אוקיי, אוקיי, מצטער..., אממ, איפה היא נמצאת, אני יכול לקבל אותה?
-תגיד לי, היא נראית לך עוד פרחחית שככה תקבל אותה בקלות? מה אתה חושב לעצמך, פוחז!
-וואו, רגע רגע, תעצרי. התכוונתי לקבל אותה לטלפון, לשוחח איתה. יש לך בעיות בהבנה?
-תגיד לי, מי חינך אותך? מה זה הדיבור הזה? אתה לא תתקשר לפה לעולם, אתה מבין אותי? אה?
-תהרגי אותי וזהו.
היא לא יכלה לעמוד בזה יותר ופרצה בצחוק משחרר.
-הלו, הלו, מי שם? אהובי?
-לא, זו אני, אמא שלה!!!
-אהובי, אני אהרוג אותך, משוגעת! נפל לי הלב!
-חחחח, סוף סוף אני הצלחתי לעבוד על הליצן...
-את לא נורמלית. באמת. חוץ מזה, אני...
-מה?
-אני התקשרתי כדי להגיד לך ש..., תשמעי, אני, בזמן שלא דיברנו...
-יאקי, ממתי אתה מגמגם? קרה משהו?
-רגע, לפני כן. לפני שאני מדבר על עצמי, מה שלומך? לאן נעלמת לנו?
-מה זה משנה עכשיו, מה רצית להגיד?
-לא יודע, אולי נפגש ואומר לך, אני...אני מבולבל לגבי כל זה.
-טוב..., איפה נפגש?
-כיכר ספרא.
-בסדר. הערב ב-9 מתאים לך?
-כן, רק תשתדלי שלא ישימו לב אלינו...כן?
-הגזמת.
יאקי ניתק את השיחה, נאנח. דווקא היא הייתה צריכה להגיע כעת ולהרוס את שניסה בכוחות לא לו, לבנות במשך תקופה ארוכה.  

@@@  

יאלי נכנסה הביתה, עיניה טרוטות.
אמה ישבה במטבח, ידיה משולבות והיא עוקבת במבטה אחר יאלי.
יאלי כמו לא שמה לב, התקדמה באיטיות לכיוון חדרה. קולה של אמה עצר אותה.
'את יודעת, נוהגים לומר בוקר טוב, סתם נעלמתי לי ללילה שלם, סתם הדאגתי אותך, את יודעת, אני נורא עייפה, אין לי כח לדבר, משהו קרה, נוהגים לומר משהו!'
'אמא...', היא נאנחה, 'תאמיני לי שלא הייתי בשום מקום מדאיג, הייתי בבית החולים, הלכתי לבקר חברה פצועה. זה הכל. מצטערת שלא הודעתי, אמא, אני לא עוברת תקופה הכי קלה, תביני אותי.'
-מה אני בדיוק צריכה להבין, תזכירי לי? שיש לך שידוך מושלם שמסיבה עלומה את דוחה אותו בלך ושוב? שיש לך עבודה מצויינת, שיש לך חיים טובים ואת עדין מדוכאת וגורמת לכולנו להרגיש אשמים? שבזמן האחרון את בקושי נמצאת עם דני? שאת לא מבינה אותי? שאני הולכת להתמוטט?!
יאלי פערה את פיה, תומכת באמה. כמעט וקורסת על הרצפה מרוב סחרור, עייפות, מבוכה.
אמה התנערה ממנה, מפטירה, 'אין לי מושג מה עובר עלייך יאלי, אבל כדאי שמהר מאד תשתחררי מזה, אין לא לי ולא לאף אחד במשפחה הזו כח לסבול את מצבי הרוח שלך. את מבינה את זה?!'
זה היה יותר מדי.
'אמא, מה קרה?'
אמה השפילה את מבטה, ממוללת בשתי ידיה את דף חשבון החשמל שמונח היה על השולחן.
'דני...'
-דני מה?!
-דני, דני בטיפול נמרץ.
-ומה את עושה פה, למה את לא איתו?
אמה הרימה אליה את מבטה. היה זה מבט משונה, שמעולם לא ראתה. מבט מרוחק, זר, מנוכר.
-אין לי כח לזה יותר, יאלי.
-אז בגלל שאין לך כח את משאירה אותו שם לבד, להתמודד עם כל הקושי ככה?
-כן.
-אמא, מה קורה? הכל בסדר?
-הכל מצוין. למה?
הסחרחורות גברו עליה, חוסר השינה נתן בה את אותותיו. התנהגותה של אמה החרידה אותה.
-מה למה? למה את אפאטית אמא? איפה אבא בכל הסיפור הזה? למה, למה, למה אנחנו כאן ולא שם?!
'אבא לומד', ענתה בשתיקה, משפילה שוב את עיניה. 'הוא לומד ואני לא מתכוונת להפריע לו.'
-אוקיי, ו..., איך זה קשור אלינו? בואי ניסע אליו כבר, אמא!
-את יכולה לסוע אם את רוצה, את לא עייפה?
דמעות של עייפות ובלבול עלו בעיניה של יאלי, חוסר אונים מוחלט.
'אמא', היא השתנקה, 'אמא, אני לא יודעת מה עובר עלייך, אבל אני לא שופטת אותך. רק בבקשה תגידי לי, קרה משהו? למה, למה את ככה? את מדאיגה אותי!'
אמה לא ענתה, כתפיה רטטו והיא הרימה מבט מיואש אל יאלי.
'צריך להתפלל בלי סוף, יאלי. דני באמת במצב מסוכן, אני לא מסוגלת להיות שם. אל תשפטי אותי. לכי לשם יאלי, לכי במקומי.'
היא לקחה את תיקה, מוותרת בליבה על החלום לחטוף מספר שעות שינה, לא בזמן הקרוב בכל אופן.
עמדה שם, בתחנת האוטובוס. לפחות האוטובוס יתעכב בתחנות וכך היא תספיק לנמנם. מונית חלפה והיא מצאה את עצמה עולה עליה, יודעת שדני זקוק לה בכל דקה, הרבה יותר משהיא זקוקה למנוחה.  

@@@  

רוח ירושלמית קרירה נישבה, מלגלגת לאנשים אשר משלבים את ידיהם לעומתה, היא הרי חזקה מהם.
אהובי התיישבה בספסל הפינתי, משלבת אף היא את ידיה, פולטת אנחת המתנה ומביטה לצדדיה.
הוא הופיע מרחוק, רזה יותר או שרק נדמה לה..., מחויך כמו תמיד.
לפני שהתיישב הביט לצדדים, מוודא שאין צופים.
'שלום שלום!', התיישב במרחק סביר, בוחן את צדודיתה.
-שלום שלום..., מה קורה?
-הרגת אותי את עם החיקוי הזה של המורות...
-בכל זאת, עשיתי כמעט 12 שנות לימוד, אל דזלזל.
הוא צחק, משלב גם הוא את ידיו.
'נהיה כבר ממש כבר קר, אה?',
-כן, תלוי, אני רגילה לקור הזה...
-יופי. אז תספרי לי, לאן נעלמת?
-לקחתי קצת חופש, נסעתי לצפון...
-פששש...יפה לך. אני גם כן לקחתי סוג של חופשה.
-וואלה? לאן? חו"ל?
הוא שוב צחק, צחוק מוזר.
'חו"ל? איזה חו"ל', עצם את עיניו, מחשב לרגע את צעדיו הבאים, 'אם את רוצה לפרש את חו"ל כחוץ למעיישה אז אולי כן...'
-מה?!
-עזבי...
-אז למה התכוונת?
'התכוונתי ש...את יודעת, לקחתי ברייק קצת מכל עסק הצ'אטים וזה.'
-אה סבבה, גם אני שנים לא הייתי שם, מתבגרים מתישהו מזה, מתחילים להכיר בצורה קצת יותר נורמלית אנשים, לא?
-זהו, שלא בדיוק.
-מה, רגע רגע, אל תגיד לי שהחלטת...
הוא הנהן, מחייך חיוך קטן.
היא צחקה,
'באנ'ה, אנל'א מאמינה..., הייתי מאמינה על גרועים ממך, אבל אתה? שאתה תחליט להיות רציני? בחייא'ת רבאק, אתה צוחק עלי!'
-ומנין לך מטבע הלשון הלירי עד אימה, 'בחייאת רבאק'?
-קודם כל שלא תחשוב שלא שמתי לב להעברת הנושא הגסה. שנית, תראה מה כמה ימים עם חבר'ה בזולה של טבריה עשו לי...
הוא צקצק בלשונו, נאנח.
'קיצער, צ'מעי, זה לא תכל'ס כל הצ'טים האלה, הגעתי למסקנה שזה לא מביא אותי לשום מקום..., בואי נגיד שאני עוד בסדר, פה ושם נפגשתי עם בחורות ולא יותר מזה, באמת. אבל ראיתי חברים טובים שלי שהגיעו הרבה יותר רחוק, שלא תדעי.'
-מי ישמע...
'לא, אני רציני', הוא מחה, 'זה באמת פתח להדרדרות רצינית. וזהו, לא ממש מתאים לי. ברצינות אני אומר לך, ביננו, אני באמת בחור עם יכולות ועם ראש על הכתפיים ואני יכול להגיע הרבה יותר רחוק כשאני ישן בלילה מאשר שורף זמן וחבילות gprs...'
-תצחק, אבל קשה לי להאמין לך, התרגלתי שאתה מה זה ליצן...
-קשה הוא תיקונו של ליצן, אכן.
בכל מקרה, גם מה שעשיתי עד היום רובץ לי על המצפון אבל מה אני אגיד לך, אחרי שראיתי חברים שלי, אני עוד מרגיש שאני יכול להציל את עצמי.
-לא קשה לך?
הוא שתק, מכונס בתוך עצמו.
'אם לא היה קשה לא הייתי מגיע לפה הערב...'
'וואלה.', ענתה, גם היא מביטה לצדדים, מובכת.
'טוב, מה נהיה?', ניסה להפיג את המתח, 'לא התכוונתי להביך אותך..., אבל באמת זה לא קל, שתדעי לך, בציפורניים אני מחזיק ת'צמי לא ליפול לזה שוב ואני ככה', החווה בשתי אצבעותיו, 'ככה קרוב מליפול..., אם לא היית מתקשרת בחיים לא הייתי מנסה שוב, באמת שהרחקתי את עצמי מהכל...'
-פששש..., ממש כתבו ת'שיר 'יעקב' עליך, עא?
-אל תסחפי...
-אז אני ממש, ממש מדרדרת אותך כאן.
-לא יודע, אני עדין מבולבל. אני בהחלט יודע שאנחנו צריכים להפסיק לדבר ומצד שני את כאילו..., את יודעת, כמעט כמו איזה חבר. לא משהו מזיק בעליל..., אבל אני יודע שזה עצת היצר, ברור לי.
-קודם כל אני מוחמאת קשות לשמוע שאני כמו בחור בשבילך.
הוא הרים את מבטו, צוחק, 'אה אה, לא התכוונתי לפגוע, התכוונתי, את יודעת, בסחבק...'
היא צחקה גם היא,
'תרגיע, צוחקים איתך. דבר שני אתה באמת צודק. אני..., אני באמת רוצה שתחזור עכשיו לישיבה ואנחנו לא נשוב לדבר עד ש...'
-עד ש...?
-יש שתי אופציות. או שתתקלקל חזרה, או שאשקול קריירת יענט'ל בזמן הקרוב.
הוא צחק,
'חסרת תקנה את, חבל על הזמן...'
היא המשיכה בטון רציני.
'אבל מאחר ואני לא מאחלת לא לך ולא לי את שתי האופציות ההזויות הללו, אני חושבת שאנחנו באמת נפרד עכשיו, בלי תקוות שווא. אה?'
-את לא כועסת עלי?
-אני? למה לי לכעוס עליך?
-אני יודע..., שאני ככה עוזב אותך, פתאום.
-אתה לא חייב לי כלום.
הוא קם ממקומו, מביט בה סופסוף.
'אני יכול לבקש ממך משהו?'
היא הרימה את פניה לאות שאלה,
'תשתדלי גם את, אולי בשבילי, להחזיק את עצמך יותר חזק. אני מבטיח לך שההרגשה היא...משהו מיוחד.'
-וואלה? ת'מרגיש באורות?
-איך שלא תגדירי את זה..., ליצנית אחת.
הוא הביט בה בפעם האחרונה, משפיל את מבטו.
-להתראות?
-התכוונת ביי בטח.
-לא, התכוונתי דווקא להתראות, ורק בהזדמנויות חיוביות.
-אמן.
הוא חייך, סב על עקביו, מתרחק ממנה בצעדים קטנים. היא הביטה בו מרחוק.
הלוואי והמידות שלה היו 'טובעות' כך...  

@@@  

שלושה ימים של טירוף ואובדן חושים עברו עליה לצד מיטתו. אמא הייתה מרוחקת ואבא למד, מותירים אותה לבדה לצד דני, והיא, איננה שופטת או דנה אותם.
ברגעים טרופים אלו כל שמייחל ליבה הוא בריאותו של דני, דבר לא יותר מזה.
השעות נוקפות. ספר התהילים המהוה שבידה נקרא שוב ושוב. היא כבר מאבדת אומדן של זמן או תחושה. מדפדפת שוב ושוב, לוחשת מילים מוכרות. מילים שמקבלות פתאום משמעות קרובה, מכאיבה ומנחמת.
הרופאים והאחיות מתרוצצים סביבה, מחליפים מידע מסובך ומבלבל. אולי מוטב שלא להקשיב.
בידיים חלושות היא מתקשרת לאמה,
-יאלי, מה נשמע? מה שלומו?
-אמא, תגידי שיארגנו תהילים, שיתפללו לרפואתו...אמא אני חוששת...
-יאלי? המצב עד כדי כך...נור—
-אמא, אני חוששת ש...
היא פורצת בבכי סוער, מנתקת את המכשיר. אמה לא צריכה לשמוע אותה במצב כזה.
לא עובר הרבה זמן ואמה מופיעה שם, מחבקת אותה בחום.
יאלי נושמת עמוק, חשה נבוכה אל מול המחשבות שעולות בה, מייחלות ליאיר שיהיה כאן לצידה, הרי דני, דני היה גם שלו...
היא מנערת את ראשה, מתנודדת קדימה ואחורה, אוחזת בתהילים; מוצאה האחרון.
הזמן נדמה כנצח, המנתח הראשי יוצא מחדר הניתוחים. הן שתיהן, בכוחות לא להן, קמות לכיוונו, מבטיהן מלאי תקווה.
'נו דוקטור, יש סיכוי? כמה זמן תתן לו? דנד'וש שלנו, נו תגיד משהו, דוקטור!'
הוא נושם עמוק, אינו ממהר לומר את דבריו.
'עשינו את המיטב, גברת מאור.'
היא נושכת את שפתיה, מנחשת את ההמשך.
'עשינו את המיטב, אבל אני חושש שאלו הדקות האחרונות, אם רק תרצו להכנס אליו...'
הן שתיהן מביטות בו, קפואות. ללא נוע.  

@@@  

המוניטור מצפצף ללא הפסקה, כמעט ולא ניתן לגעת בדני. נדמה והמכשירים הם אלו שמעניקים לו את החיבוק האחרון.
אמו מפלסת את דרכה אליו, ידיה רועדות.
עיניו עצומות ופניו חוורות כמו שלא היו מעולם. היא מלטפת את ראשו הקירח, אוחזת בידו.
לאחר מכן היא סבה על עקביה, פונה ליאלי.
'אני לא מסוגלת יותר. אני חייבת לצאת. אני מצטערת'
יאלי נותרת לבדה שם, רק היא ודקותיו האחרונות של דני. דקות אחרונות של א.ק.ג שמשתולל, של צפצופים נשנים,
דקות אחרונות של נעילה.
היא אוחזת ביד הקטנה, מלאת הוורידים.
'דני, דנד'וש שלי..., באתי להפרד ממך.
אני יודעת, יום יבוא ואני אייחל לרגעים הפשוטים הללו, שעוד היית כאן, לצידי. אתה כמעט והולך ואני אפילו לא יודעת, איך אומרים שלום, איך נפרדים מדבר שהוא כמעט חלק ממך...
זה הרי ענין של שניות עד שתלך מכאן ותותיר אותי כאן לבד...כל כך לבד.
דנדו'ש, דנדו'ש שלי...
יאיר לא כאן אבל אני בטוחה שהוא גם כן מוסר לך חיבוק חזק..., אם רק יכולתי לחבק אותך, אם.'
היא ליטפה שוב ושוב את הפנים החלקות, הטהורות. דמעותיה זולגות בחופשיות על הפיג'מה המפוספסת.
אלוקים עדה, עד כמה היא קשורה אליו...
דני פוקח את עיניו, חלש מדי מכדי לדבר. היא מתאמצת להתקרב על מנת להבין את ששפתיו לוחשות.
'יאלי...אני...אלוקים...שמע ישראל...תעזרי...תגידי...איתי...לפני שאני...'
היא שבה לאחור,
'אתה רוצה לומר שמע ישראל, דני?'
הוא מהנהן בקושי, זיק של חיוך בשפתיו הרפות.
'אז אני אומר בשבילך, ותכוון כאילו זה אתה, בסדר חמוד?'
הוא מהנהן בשנית. היא, איננה מאמינה כיצד היא עדיין כאן, חיה ונושמת. הכל מתרחש כמו בחלום מרוחק ובלתי מציאותי, אבל היא ממשיכה.
'תכוון דנד'וש, תכוון אחרי.'
'שמע ישראל...', קולה נשבר והדמעות עוצרות אותה. היא מכריחה את עצמה לעצור. עוצמת את עיניה, 'שמע ישראל...ה' אלוקינו, ה' אח...ד.'
כשהיא פוקחת את עיניה, עיניו של דני, כבר עצומות הן.
היא איננה צריכה לשמוע את הצפצוף הצורם של המוניטור, או לראות את הקו שנהיה פתאום רציף וארוך, היא איננה צריכה לחוש את ליבו שפסק מפעום,
היא רק בוהה בדנד'וש שלה, במבטו הרגוע.
מבינה לבדה שזהו זה,
הוא עזב.  

@@@  

יוצאת החוצה, מחפשת במבטה את אמה, או כל דבר אנושי אחר עליו ניתן להשען.
הספסל הוא היחיד שעומד, אולי יושב, לצידה. היא קורסת אליו, ראשה סחרחר.
'רק רציתי שתדעי, גם אני כאן.'
היא הרימה את מבטה, היה זה הוא.
מרשים גם על כסא גלגלים, מגובס.
היה זה הוא. עומד, או שמא יושב לצידה, כמו שאיש מעולם לא עמד...

לתגובות לחץ כאן

ל- גן נעול

לסיפורים

לדף הבית