נכנסות חינם בחו"ל

1800550

סיפורים

צידו האפל של הגורל - סיפור בהמשכים

פרק א'

פורסם ב29 במאי 2006, 18:14 ב כללי

טררררררררר... צלצול הטלפון העיר אותו ממחשבותיו. "הלו" מתנמנם קמעה. "בוריס, בוא מהר אלי הביתה!" "מה קרה נתן?" "אבא היה אצלי עכשיו ופתאום התעלף ונפל... כנראה התקף לב. אמבולנס פינה אותו לבית החולים... בא אלי ניסע לשם!" "מההההה? שתי דקות אני אצלך! חכה לי, אל תברח!" "היי, רגע. אני אבוא אליך. רד לחניה ואני בא לאסוף אותך" טוב, אני יורד".

חולצה, משקפים. - עזוב את המשקפי שמש עכשיו, אין זמן לזה. עכשיו רצים לאבא-

חמש דקות חולפות והרכב של נתן נכנס לחניה. בוריס עלה ונתן פתח בדהירה לכיוון בית החולים.
"רק שלא נעשה תאונה עכשיו... תזהר קצת נתן!" אין תגובה... "נתן!?" "אה, מה אמרת?" "נתן תירגע, אבא לא רוצה אותנו שוכבים במחלקה לידו..." נתן הרפה קצת מהדוושה... "יווווו אני בלחץ אטומי! מה קרה לו? כולה בן חמישים! בן אדם בריא וחזק ופתאום ככה..."
עוד שני צמתים ושער הבית חולים כבר לפניהם. חניה, ריצה החוצה, צפצוף השלט האוטומאטי של הרכב....

הדלת האוטומאטית של בית החולים נפתחה.
נתן הולך בצעדים גדולים כמעט רץ, בוריס משתרך מאחוריו.
הכוונה של איזו אחות במשרד והם כבר במעלית.
קומה 7. המחלקה הקרדיולוגית, חדר 67.

אבא...
שוכב על המיטה בעיניים עצומות למחצה, (עדיין ללא הכרה? אולי...) צבע פניו מתמזג כמעט עם לובן זקנו הארוך...

אף פעם אבא לא גידל זקן, רק לאחר מותו של סבא הוא הפסיק להתגלח. התחיל בשנת האבל והמשיך עם זה לתמיד.
לא תמיד זקנו היה לבן. פעם היה לאבא זקן מלא, שחור כפחם. פתאום באיזה יום אחד צצו בו כמה שערות לבנות ותוך כמה ימים כבר לא נשארה בו שערה אחת שחורה...
תמיד כשמישהו שואל אותו על זקנו הלבן כל כך הוא רק מחייך ושותק, מי שהסתכל טוב יכול היה לראות דוק של עצב בעיניו...

בוריס כמעט לא זוכר את אבא בלי זקן, כשסבא נפטר הוא היה רק בן שמונה. אבל בוריס זוכר היטב את הזקן השחור וההדור שהיה לאבא. כמו רבי הוא היה נראה... מרשים ומעורר כבוד.
ועכשיו... מאז שהלבין זקנו של אבא הוא הפך דליל וחלק יותר, הוא השווה לאבא מראה הרבה יותר מבוגר מאשר חמישים שנותיו.
בוריס בטוח שזה לא העניין, יש אנשים שמלבינים כבר בגיל שלושים. משהו עובר על אבא, משהו קרה. הזקן הוא רק התוצאה החיצונית. גם קמטים נוספו לו בפניו ועיניו שקעו בחוריהם...

שאר האחים לא ממש עשו מזה עניין, הם היו נשואים או עסוקים בלימודיהם. רק בוריס, הקטן בעשרת הבנים, ראה זאת. משהו קרה לאבא!...
כשהוא דיבר על כך עם אחיו הגדול, נתן. הוא ביטל הכל במחי יד ואמר "זה אולי צער גידול בנים או זיקנה מוקדמת..."
כשבוריס ניסה לדובב את אבא, אבא תמיד הבין למה הוא חותר. הוא רק היה אומר "יש מישהו שם למעלה שעושה את הכל, בקרוב הוא יעזור גם לנו..." יותר מזה הוא לא אמר. או ששתק או שהעביר נושא.

גם אמא לא יודעת מה עובר על אבא. היא רק מלטפת את בוריס ואומרת בשקט "כבר כמה שנים זה ככה מאלינקי, פאפא התרחק גם ממני. קרה לו משהו ומאז הוא הסתגר בעצמו..."
בוריס ריחם על אמא, היא הייתה בוכה בגלל זה הרבה.
בשנה האחרונה, מאז שבוריס עשה רישיון, אמא הייתה פתאום מתקשרת ומבקשת שיבוא לקחת אותה לכותל. היא הייתה חוזרת לרכב כשפניה אדומות מבכי.
לפעמים היא הייתה מדברת עם בורא עולם ברוסית. חשבה שבוריס לא מבין.

אבא ואמא עלו מאוקראינה אחרי שהם התחתנו, הם דיברו עברית עם הילדים. הבנים הצעירים כמעט לא הבינו מילה ברוסית, בוריס היה מתנדב בבית עולים וכך הוא שיפר את ידיעותיו בשפה.

אמא תמיד הייתה מדברת עם אלוקים, על הכל. אבל בשנתיים האחרונות היא ביקשה רק דבר אחד – את אבא.

אמא לא ניסתה לדובב את אבא, או שניסתה וכבר התייאשה. איזה סוד עלום שאצור בתוכו וללא רצונו הוא לא יצא לעולם...

ועכשיו, עכשיו אבא שוכב במיטה בבית חולים אחרי התקף לב. ובוריס יודע שזה קשור לסוד של אבא והוא חסר אונים.
אווווו. אלו רק היה יודע מה הדבר שאבא שומר בתוכו! לו יכול היה להבין את אבא ולעזור לו!...

- - -בוריס לא ידע שאת הסוד של אבא לא כדאי לו לדעת. הלוואי שהסוד היה רק של אבא! אבל הוא לא. ולבוריס לא כדאי לדעת אותו...- - -

לתגובות לחץ כאן

ל- צידו האפל של הגורל

לסיפורים

לדף הבית