שיחות נכנסות חינם באומן
1800550
סיפורים
צידו האפל של הגורל - סיפור בהמשכים
פרק יא'
הם היו אמורים להיות כבר במיטות אבל כולם יושבים סביב השולחן בסלון. הנשים והילדים עצמו עיניים כבר מזמן ועכשיו הם לבד...
כולם כבר קראו את הצוואה, חוץ מיונתן כולם התעלפו...
***
05:47
על השולחן מונחות תוצאות של בדיקות d.n.a. בוריס נזכר שאבא ביקש מהם לעשות את הבדיקה בתירוץ של תרומת כליה לקרוב משפחה...
הבדיקות היו עדות נוספת לנכונות הצוואה...
אף אחד לו זז... כל אחד שקוע בעצמו ובאסונו – אסונם..
בכי חרישי נשמע... אלכס היחיד שמפנה את מבטו, הוא מניח את ידו על כתפו של יונתן, יודע שאין בכוחו לעשות דבר...
***
07:00
דינה יצאה מחדרה כשפיהוק של בוקר מתפרש על פניה, הרגשה מוזרה...
היא נכנסה לסלון, עשרת בניה יושבים סביב השולחן, אף אחד לא מוציא מילה מהפה... כולם חיוורים ורועדים, רטובים מזעה...
"בוקר טוב! משהו קרה?"
- - - - - - -
"הכל בסדר?"
- - - - - - -
"נתן?! אלי"! בוריס?! מה קרה ילדים?"
ארז קם, פותח את הפה אבל המילים לא יוצאות לו... הוא ניגש לחדרו, עדיין אף אחד לא זז...
אחרי חמש דקות הוא הופיע בסלון, אוחז בתיק גדול.
פתאום הוא צעק "אני עוזב אותך! כל עוד את חייה לא אחזור לבית הזה לעולם!!!"
דינה הביטה בו, מנסה להבין מה קרה.
ארז לא הסתכל עליה, הוא לקח את הצוואה שהיתה מונחת על השולחן ואז לחש ,קחי... לכי לחדר שלך ותקראי את זה, נראה אם תעיזי לצאת משם אי פעם... ביי אמא! וזו הפעם האחרונה שאני אומר את המילה הזאת..."
דינה עמדה המומה, היא אחזה בדפים בחזקה שכולה רועדת… היא עדיין לא יודעת מה כתוב בהם, היא גם לא חולמת שמישהו גילה את סודה…
ארז תפס בידו של יונתן, "יונתן! קח את הדברים שלך ובא איתי!"
"רגע! עצור!" אלכס נעמד, "אתה לא תיקח את יונתן! אם אתה רוצה להתנתק מהאחים שלך זו בעיה שלך. אל תקח ממנו את יונתן!" אלכס פרץ בבכי…
***
בוריס יצא מהסלון, על שולחן המחשב בחדרו מונחים מפתחות הרכב של אבא, הוא לקח את תיק התפילין ויצא מהבית.
הטיילת, היציאה לכיוון מזרח, צומת צמח ימינה. כביש הבקעה. ירושלים...
לקראת ערב עבר אדם בשביל בית הקברות, הוא מצא את בוריס שוכב על האדמה ליד קברו של אביו כשהוא מעורפל ומיובש...
בתחנת מד"א, כשבוריס כבר הרגיש יותר טוב, הוא הוציא את הפלאפון מכיסו. 67 שיחות שלא נענו...
***
סלון ביתו של נתן היה קטן אבל מסודר ומאוורר, תשעה בנים ישבו סביב השולחן.
אריה פתח "אני לא יודע מה אתם מתכוונים לעשות אבל קודם כל... אבא... כלומר, אלח... כן, אבא. השאיר לכל אחד מכתב. אני מתחנן! לפני שאתם עושים מעשים ומחליטים החלטות – קראו את המכתב!"
"אני לא יודע מה אתם חושבים," מבטו של שמואל עבר על פניהם אחד אחד. "בשבילי, אבא הוא האבא שלי. לא משנה מה יקרה, גם אם תמצאו את האבא האמיתי. אני הבן שלו! אני אליהו בן אלחנן ריס!"
מיכאל נעמד, " אתם לא מבינים! יש לי אישה שמחכה להסבר! יש לי ילדים שאני לא יודע אם לגלות להם את זה כשהם יגדלו... אולי מהם אוכל להסתיר אבל מאשתי לא! איך אעשה את זה???" הדמעות זלגו על פניו הסמוקות...
יונתן שיחק בעט שבכיס חולצתו, "ועוד ה... אמא... ה... הזאת... עדיין סגורה בחדר..."
"הלו? הלו? מישהו בבית?" אריה הסמיק, "זה.. זהה צלצול של הפלאפון שלי..."
"שלום... כן חנה, מה??? מה קרה? מה זה התקף לב? מה קרה לה?.... וואוו! ברוך דיין האמת!... טוב תודה לך. אני בדרך..."
אריה הניח את הפלאפון בכיס, "אמא... אמא נפטרה... כנראה דום לב או משהו כזה..."
"יופי" ארז היה אדיש... "גילתה שעלו עליה אז היא מתה... כל הכבוד לה..."
פלאאחחחחח!... זה לא היה צפוי... שמואל סטר לארז בכוח...
"סתום!" הוא שאג, "סתום ת`פה מטומטם! האישה הזו ילדה אותך וגידלה אותך עד עכשיו! תתבייש לך! אם כל ההרס והחורבן שהיא הביאה עלינו אנחנו עדיין חייבים בכבודה... אני יודע שברגעים אלו אני נשמע חולה נפש אבל היא אמא שלנו! היא ילדה אותך וילדה אותי. אולי היה עדיף שלא נולדנו אבל יש מי שמנהל את העולם! אסור, אבל אסור לך לחזור על זה שוב!" שמואל ניגב את פניו בשרוולו, "ו... אני מבקש ממך סליחה שסטרתי לך!"
ארז היה המום, הוא לא היה מוכן לכזו "מנה"..
שמואל המשיך "עכשיו כבר לילה... כולנו, אבל כולנו! נלך ללוות את אמא בדרכה האחרונה. מי שלא יהיה – שימחק אותי מהמשפחה שלו! ועכשיו, עכשיו קומו מהכיסאות, נקרע קריעה..."
***
שעת בוקר מאוחרת, עשרה בנים צועדים לפני המיטה בוכים.
בוכים על אבא, בוכים על עצמם. בוכים על אמא... האמא שהרסה את חייהם עכשיו עטופה בתכריכים, משלמת את המחיר על גילוי סודה. את מחיר הסוד היא כבר תשלם בעולם אחר...
זהו, כולם עזבו את בית הקברות. נותנים ליתומים ולהורים של הנפטרת להיות לבד מול הקבר הטרי...
בוריס עומד ליד סבא וסבתא. הם בוכים... בוכים על בתם האהובה, בתם האהובה שמתה מצער יום אחרי סוף השבעה של בעלה.. כך הם חושבים. הם לא יודעים את האמת, הם לא ידעו אותה לעולם...
***
שוב יושבים שבעה, הפעם בבית של מיכאל, ארז לא היה מוכן לשבת בבית של אמא...
כל אחד שקוע בעצמו, כמעט לא מדברים. אף אחד עדיין לא פתח את המכתב מאלחנן, אף אחד לא מסוגל...
בוריס נשכב על השטיח, העיניים נעצמות בכוח...
חבריו מהישיבה באים כל יום, לא משאירים אותו לרגע לבד. עכשיו הם מרחמים עליו כפליים, אם הם היו יודעים, הם היו מרחמים עליו פי אלף...
העובדה שהוא באמת הבן של אבא לא מחסירה בכוח ההרסני של האסון, הדבר היחיד שנותן לו טיפה כוח זו הידיעה שאבא תמיד איתו.
אבא שלו לא יעזוב אותו לעולמם והוא לא יעזוב אותו...
ואמא... האם מישהו יעלה אל קברה? בקושי להלוויה באו... כן, ללא שאגתו של שמואל אולי אפילו בוריס לא היה בא להלוויה...
העוצמה של הסוד של אבא התגלתה, כוחו ההרסני של הסוד נחשף. עכשיו, עכשיו יבואו התוצאות...
אמא... האמא הטובה והמסורה, זו שדאגה להם ותמיד היתה לצידם.
האמא שילדה וגידלה, זו שצעדה אתם צעד אחר צעד. מהמעון אל הגן מבית הספר אל הישיבה. זו שהיתה הכתובת לייעוץ ועזרה, האמא שחיבקה ונישקה...
האמא הזאת היא האמא שהרסה את חייהם, היא אמנם ילדה אותם אבל אולי טוב היה אילו לא נולדו בכלל... האמא שבאותו רגע שנתנה להם מאה ועשרים שנה היא קרעה אותם לאלפי חתיכות...
אמא... כל המושג הזה, כל אותם מיליוני דברים שמתקפלים בתוך המילה הקטנה הזו....
זו מחשבה אכזרית אבל אולי טוב שהיא נפטרה... הסבל היה ענק הרבה יותר אילו היתה נשארת בחיים...
לתגובות לחץ כאן
ל- צידו האפל של הגורל
לסיפורים
לדף הבית