פורום ''העולם החרדי''

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק א'

שוב היא נכנסת עם החיוך הרשמי והקבוע, תמיד אמרתי שיש בה משהו מתנשא . אמא לא הבינה על מה אני מדברת, היא תמיד ראתה בה את אחות בית החולים הרחמניה. היא הייתה בשנתון שמעלי, גבוהה שיער שחור וחלק . משום מה תמיד עלתה בי המחשבה הסוררת כיצד היא היתה רואה אותי אם זה היה הפוך. אם הייתי עכשיו בשנת הסטאז שלי כאחות והיא היתה זאת שמבלה את זמנה על מיטת בית החולים מחוברת לאינפוזיה. ומחוסרת שיער. . אויש השיער , כן, זאת נקודה רגישה. אז כשהכל החל הוזהרתי שההתמודדות לא תיהיה קלה אך לא תיארתי לעצמי שהדבר שיהיה בין הקשים בהתמודדות יהיה ההבטה במראה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שאני, כן אני ולא אחרת חולה. דוקא אני שהבטחתי לעצמי בשנתי הראשונה בביה``ס לאחיות שלא אתקרב למחלקה האנקולוגית. היו תמיד את אלו שתמהו ושאלו ``אז למה בכלל רפואה?`` תאמת שזה היה בשביל אמי שתמיד חלמה ליהיות רופאה. התגובה הראשונה שלי כשהבנתי שאכן מדובר בי . היתה הכחשה. והדחקה. הרצון לחיות בער בי. אולם הכח להתמודד לא היה שם. תמיד ברחתי מאתגרים והתמודדויות. פעם שמעתי שכשאלוקים נותן ניסיון הוא נותן גם כוחות להתמודדות. במקרה שלי היה נראה שקיבלתי רק את הניסיון. ואז החלו הטיפולים. הכאב הפיזי התגמד ליד התחושה הנפשית של הריקנות. הדבר היחיד שמילא אותי היה רון. עד שכנראה הפכתי לבלתי נסבלת עבורו וגם הקשר איתו התרופף. הוא באמת השתדל אבל
כנראה שהעול היה כבד.