1800550
סיפורים
בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים
פרק יא'
כבר שלושה ימים אני מרותקת למיטה, חיה בנים ולא נים. מעורפלת, שומעת קולות כמו מבעד למסך.
הרופאים אומרים שהנסיגה כנראה עקב חידק שתקף אותי. לא שמרתי על בידוד מוחלט. ההקרנות הופסקו בינתיים.
מדברים רק על ליצב את מצבי. אמא ליד המיטה, העיניים שלה אדומות היא בוכה.
בוכה? אמא שלי? האישה שמעולם לא ראיתי אותה מזילה דימעה?!
גם נויה כאן. שותקת. היא קוראת בשמי. קרן. אני מנסה להניע את השפתיים להגיב. אבל הלאות שהתפשטה באיברי עוצרת אותי, נדמה שהמשימה הכי קשה ביקום כעת היא להניע את שפתי.
אני מחפשת אותו במבטי. הוא לא כאן. לא כאן? גם מבעד לעירפול אני מבינה את המשמעות. עיפתי מלחשוב, עיפתי מלהתבונן סביבי.
העיניים נעצמות ומסך שחור אופף אותי. הקולות מתרחקים , נעשים עמומים יותר וברורים פחות.
אני שוקעת. צוללת, הכל נעלם. עכשיו אני קרן בת שש. שמלה אדומה קצרה מנוקדת בנקודות לבנות לגופי.
גם נויה לידי. מחייכת, אנחנו בשדה גדול, הרבה ירוק. נויה מושיטה לי יד, אני מתבוננת בעיניה, אוחזת בידה חזק ואנחנו מתחילות לרוץ, הרוח מבדרת את שיערי השחור ושיערה הבהיר.
אנחנו מאושרות. השמיים כחולים מתמיד, היקום כולו צוחק איתנו.
נויה נעצרת ומצביעה לכיוון מסויים. ללא מילים, היא שוב אוחזת בידי אנחנו שוב רצות, הפעם לכיוון אליו נויה מובילה.
אני חשה קלילות לא מוסברת. הפעם אני נעצרת, נויה מביטה בי בפליאה. אני מתכופפת וקוטפת כלנית אדומה. אני מרימה מבטי, מצפה לפגוש בעיניה הטובות של נויה. אולם היא לא שם.
אני לבד. הרוח מתחזקת, השמיים מתקדרים, אני בתנועה ספונטנית מרימה ידי לאסוף את השיער.
הוא לא שם... המגע החלק מזעזע אותי, אני שומעת צעקות מכל עבר.
מה זה? חמצן? חמצן? מה הם צועקים שם? דופק?
מה קורה לי. אני מנסה לפקוח את עיני. אבל העפעפיים לא נשמעות לי. יד אוחזת בידי, יד חמה גדולה ובטוחה בעצמה.
לא, זאת לא ידה של נועה , זאת ידו של אבא. כן, אני גם שומעת את קולו, רחוק. רחוק. מעומעם. מה הוא אומר?
ההברות מצטרפות למילים, מילים בעלות משמעות, ``קרן, תישארי איתנו, קרן אנחנו זקוקים לך, אל תעזבי אותנו``
קולו נשבר... מישהי מבקשת ממנו לעזוב את החדר... אני רוצה לצעוק שלא.
אבא, תישאר לידי.
שום קול לא יוצא מבין שפתי.
אני מתרחקת.
הכל מתרחק.
תודה מראש לכל המגיבים!