1800550 - סיפור בהמשכים-בין תקווה לייאוש

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק יד'

דלת החדר נפתחה בסערה, נתנאלה נצבה בפתח הדורה מתמיד. שיערה היה אסוף בפקעת, ולצוארה ענדה מחרוזת מגושמת, בידה היא אחזה קופסא עטופה בניר מתנות מרשרש.
היא נגשה למיטתי עם החיוך הנצחי שמרוח על פניה והושיטה לי את החבילה המרשרשת. אני ששונאת טקסים ומתנות, ומעולם לא ידעתי איך להגיב כשאני מקבלת מתנות. אם להגיד תודה. או להתחיל להשתפך עד כמה שבדיוק הדבר הספציפי הזה היה נחוץ לי.
ספרתי את הדקות עד בציפיה לסיום הביקור. ולנתנאלה גמגמתי, ``תודה, בשבילי? לכבוד`` נתנאלה כתגובה חיבקה אותי והדביקה ללחיי נשיקה רותחת. ``סתם, כי התחשק לי לראות אותך מחייכת שוב``.
היא דחקה בי לפתוח. תחת לאריזה המרשרשת נגלתה ערכת איפור מהודרת. הדבר האחרון שציפיתי לקבל במצבי. מאז שחליתי, והשיער נעלם, נעלם איתו גם הרצון וההנאה מהטיפוח העצמי.
מה שקודם היה אצלי בבחינת ייהרג ובל יעבור, לא יצאתי מהבית ללא איפור. הבטתי בנתנאלה. ופלטתי בגימגום ``אממ... איפור...`` הרי זה הדבר האחרון שנחוץ לי עכשיו, מה היא חושבת לעצמה?! איך היא יכולה? מה האינטרס שלה? להזכיר שאיבדתי את החיצוניות שלי? בקושי גבות יש לי. ואולי זה רון שלח אותה? לא, אין סיכוי. רון האחרון שהיה עושה כזה דבר.
רון מעולם לא העיר לי על מראה חיצוני. הוא תמיד טען שאני יפה גם בלי כל הצבע על הפנים.
נתנאלה שכנראה הבחינה שאני לא יודעת כיצד להגיב, פתחה את הערכה, והושיטה לי מראה. במשך כל הזמן הזה נמנעתי מלהביט במראה. בכל פעם שיצא לי באקראי להביט במראה נמנעתי מכך. המראה החלק צמרר אותי בכל פעם מחדש. הפעם ישרתי מבט למראה. הדמות שנבטה אלי היתה רחוקה ומנוכרת. האם זאת באמת אני? חיוורת, מצח גבוה, שללא הפוני הנצחי נראה חלק מתמיד. עיניים בהירות, גדולות מתמיד. אף קטן שמעוטר בנמשים. שפתיים אדומות מתמיד, שמעולם לא נזקקו לשרטוט. לא הזזתי את מבטי מהמראה.
הכרחתי את עצמי להכיר בעובדה שהדמות מהמראה זו בעצם אני. נתנאלה ליטפה את ראשי ונפרדה לשלום. מותירה אותי עם ערכת איפור גדולה על ברכיי, ממוקדת במראה. נדמה היה שכח נעלם שולט בתנועותי.
העברתי את ידי על ראשי החלק. הבטתי שוב במראה. ובהחלטה של רגע התחלתי להתאפר. כמו פעם. לא מדלגת על שום שלב.
הדמות שנבטה לעברי, כבר לא היתה חיורת, העיניים נראו מחייכות, מה שגרם לחיוך להסתמן בזויות פי.
חייכתי.
אם בתחילה לא הבנתי מה היה הרעיון להעניק לי כזאת מתנה ואפילו נפגעתי עד עמקי נשמתי. הרי שעכשיו חייכתי !
כן, אני מחייכת! חבל שנתנאלה עזבה, עכשיו באמת אני רוצה להודות לה.
רועי נכנס לחדר ונעצר על מקומו, הוא הביט בי ומצמץ בעיניו, ``קרן, זו את?!`` חייכתי, והוא כתגובה המשיך ``וואו את אפילו יפה``, העברתי ידי על הקרחת, מתחילה להשלים עם העובדה.

תודה מראש למגיבים על הפרק בקומונה.