1800550 obox
סיפורים
בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים
פרק טו'
הוא הצליף בי במבטו, זה כאב יותר מסטירה פיזית. זה צרב בפנים.
היה זה רון, שהגיע לאחד מהביקורים השגרתיים שלו ואני כהרגלי לאחרונה
הקנטתי אותו.
כנראה שהגזמתי ומתחתי את החבל יותר מדי.
רון התפרץ וניכר היה שמזה זמן רב הוא בולם בתוכו את הדברים. הרגשתי
שהגזמתי, הבנתי שטעיתי, ויותר מכל ידעתי שהצדק עמו. הוא השוה אותי לאדם שנושא עמו
בקביעות מזודה. המזודה מכילה
אלפי מסכות מכל המינים הסוגים והצבעים, כאשר עם כל עמית עוטה האדם מסיכה אחרת.
המסר היה ברור, הכאב בדבריו היה יותר מברור.
המסקנה היתה בלתי נמנעת. הוא הוביל אותי אליה
שלב אחרי שלב. כמו שרק רון יודע לעשות. הוא הביא אותי להכרה. שברוב חיי השקעתי את הכח ליצור תדמית בעיני הסביבה. במקום לבנות אישיות. ויותר מכך
התדמית השתנתה במגע עם כל אחד. יצרתי אלפי מסיכות שכולן קרן. אבל אף אחת מהן לא
אני. יש בזה מן הצביעות. כואב לעמוד חשופה מול המציאות, יותר כואב שזה רון שחשף
אותה. הרי באיזה שהוא מקום מכל האנשים בעולם רון היה היחיד שגילה בי את עצמי. איתו
דוקא הרגשתי אני. יחסית לכולם.
מסתבר שאין לי אישיות אני דמות שמורכבת מדמויות של אחרים, דמות שלכל בנאדם
שבא איתה במגע יוצרת מסיכה שתמצא חן בעיניו.
אני בחורה שבתת מודע הציבה לעצמה כמטרה למצוא חן בעיני הסביבה.
הגעתי עד כדי כך שהתחלתי להאמין שאני זו הדמות שאני כלפיו. ולטפח את
המסכות שלי. טעיתי. הדחקתי. הכחשתי. אני מרגישה ערומה מתמיד.
רון מביט בי במבט חודר, ``רון ....`` אני משתתקת, הוא לא מתיק מבטו מעיני.
אני פותחת וסוגרת את פי חליפות. ``רון .. אתה, אתה צודק!``
הוא מסיט מבטו ומתמקד בחלון ואומר בלחש כמו לעצמו. ``ואולי, אני `צודק` כי
את יודעת שזה מה שאני רוצה לשמוע``.
אני בוכה. לא רון, אתה טועה. אתה צודק כי זה פשוט ככה. זאת האמת.
אני שבויה במעגל הקסמים הזה של לספק לכל אחד ואחת סביבי את הדמות שאותה הם
רואים בי, עד שאני שוכחת לפעמים שאני רק קרן אחת קטנה.
מעולם לא הייתי מי שאני. מי אני? מעולם לא שאלתי את עצמי מה בעצם אני באמת
רוצה מעצמי? מה?
זה תמיד היה יותר בסגנון, ``איך היא תראה אותי באם?`` אני כבר בת יותר
מעשרים.
אני מביטה לעברו.
הוא בוכה.
רון, תודה שאתה מבין אותי.
תודה מראש למגיבים על הפרק בקומונה.