1800550 - סיפור בהמשכים-בין תקווה לייאוש

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק כ'

שבת במחלקה, שקט דממה.
אני מרגישה תחושה עילאית, רוחניות אופפת אותי, נכון, זאת לא בדיוק אני לחשוב במונחים כאלה, אבל יש רגעים שאני מרגישה שמאז שהכרתי את אור עברתי פירמוט בנשמה.
הבוקר, בוקר שישי, אור שוחחה ארוכות עם אביחי, לקראת סיום השיחה היא העבירה לי את הניד מה שהפך להרגל לאחרונה.
אביחי שאל לשלומי, התמלאתי באושר.
שוחחנו על השבוע החולף, לפני שנפרדנו הוא הוסיף ``אז נדבר כבר במוצ``ש, תשמרי על אור, שבת נכנסת בשבע ועשרים`` כשניתקתי, פשוט ידעתי בברור שאת השבת הזו אני אשמור.
אני? שבת? כן, בשבילו. בשבילו? אביחי? זה שזרק הכל? זה שמגדיר את כל זה כ``מנהגים ישנים שעבר עליהם הקלח``?!
הקול שניכר בי לא הרפה, אבל יחד עם זאת ידעתי שאת השבת הזו אני אשמור בכל מקרה.
כשסיפרתי לאור, היא חייכה ואמרה שהיא מוכרחה לספר לאביחי, שכן שמירת השבת זה בין הדברים היחידים שנוגעים בנפשו, והוא מקפיד עליהם.
חייכתי.
בשבע ורבע אור נכנסה לחדרי וגררה אותי אחריה לחדר האוכל, שם על שולחן בפינה נצבו שני נרונים, היא נגשה עדינה כתמיד לשולחן, היא הדליקה נר, היא הדליקה אותו לאט, כיסתה את פניה בידיה ומלמלה משהו.
הבטתי בה מוקסמת.
המחזה נראה לי שייך לעולם עשיר ומיוחד. השלהבת ריצדה בחן, ואור עמדה שם ליד הנר הבודד, הרגשתי כצופה בתמונה.
כשהסירה אור את ידיה, הבחינה במבטי המסוקרן. ``אור את כל כך יפה עכשיו``, אמרתי לה בהתרגשות, מין אור מיוחד נגה עליה והאיר את פניה בגון אצילי.
``שבת שלום`` היא אמרה, גם הקול שלה נשמע פתאום אחר. ``אולי גם את רוצה להדליק?`` שאלה פתאום, לאחר דקה של שקט ארוך ומתמשך. ``אני?`` צחקתי בקול, ושנינו ידענו שזה בא לחפות על מבוכה, ``אבל אור אני לא חזרתי או חוזרת בתשובה``. ``זה לא קשור`` הסבירה לי אור, ``את יכולה להדליק נר, את יהודיה ויש לך זכות לעשות זאת גם אם אחר כך לא תשמרי שבת``. ``את יודעת מה?`` פניתי לאור שעמדה דרוכה וציפתה לתגובה שלי, ``דווקא יש לי חשק לעשות את זה``. ``אז מהר``, ביקשה אור , ``עוד מעט תיכנס השבת, ואז הדלקת הנרות תיהיה כרוכה בחילול שבת``.
היא הראתה לי איך מדליקים, כיצד מברכים, ואני חזרתי אחריה.
היא הביטה בי כשהדלקתי את הנר. כיסיתי את עיני כפי שהורתה לי אור, וברכתי. זה היה קסום ומפליא, תחושות חדשות פשטו בתוכי ברוך, לא רציתי להוריד את הידיים, לא רציתי שהקסם יפוג, הוספתי במהירות ובשקט כמה תחינות פרטיות. חמש דקות תמימות ניצבתי כך, ידי על עיני ואני מברכת, מברכת ומתפללת, כן מתפללת לאלוקים. מתפללת שאני אצא מהמחלה, שאור תבריא, מתפללת על אביחי, על רון, על אבא על אמא, על נויה, ואפילו על נתנאלה.
הרגשתי שזו הזדמנות, ידעתי שאלוקים מקשיב לי. כשהורדתי סוף סוף את הידיים , הרגשתי שעיני רטובות. ``את מרגישה טוב?`` שאלה אותי אור, בוחנת את פני בדאגה. ``כל כך טוב``, אמרתי לה, ``מעולם לא הרגשתי כך...זה.. זה באמת מיוחד``, אור חייכה.
ועכשיו, לילה, אני במיטה, שוכבת בחשיכה, שכחתי להשאיר אור לפני השבת. אבל התחושה הנעלית הזאת שוה הכל.
אני מתקשה להרדם, אפופה מחשבות והרהורים.
איני מסוגלת להכיל את כל מה שקורה.

תודה מראש על התגובות בקומונה.