1800550 - סיפור בהמשכים-בין תקווה לייאוש

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק כא'

בכי, דמעות, ופנים אדומות, קרוב לודאי שאלו התמונות שיצופו ויעלו לראשי כשאני אזכר ברגעים הללו.
זאת אור, אור האופטימית, הדרדרות פתאומית במצב, כך הם הגדירו את זה.
עכשיו כולם כאן, אפילו אביחי הגיע. הוא יושב מכונס בעצמו בוהה בנקודה עלומה בחלל.
אמה יושבת בפינה, מכווצת כולה, ממלמלת בפיה תפילה.
אביה מתהלך ללא מטרה. גם נויה כאן, כאן? כן, באולם ההמתנה הגדול. אור הובהלה לניתוח בדחיפות. ואני התעקשתי ליהיות נוכחת.
אביחי ניסה להתנגד, תוך כדי צידוד בדברי הרופאים שאסור לי לצאת מהמחלקה. אולם אני התעקשתי.
נויה ניגשת לאמה של אור, מתישבת לידה, ומחבקת אותה. נויה, רגישה כמו תמיד. אני מרגישה שאני זקוקה לחיבוק.
דוקא אור, המאמינה,דוקא היא. היא תצא מזה!
אסור לה להעלם לנו. פשוט אסור.
אלוקים, ביקשתי בליבי חרישית, אני מתחננת תוציא את אור מזה. אני מבטיחה שכשאור תבריא אני אשמור שבת.
מאיפה זה בא לי? גם אני לא יודעת.
הכל מתערפל, אני רואה רק נקודות שחורות שהולכות וגדלות. השחור מקיף אותי. אני חלשה. מתקשה לנשום. אני כבדה, צונחת על הכיסא. רוצה רק לשכב. אני שוקעת, צוללת בשחור.

* * * * *

פתחתי את עיני למגע קפוא בידי, מצמצתי, היכן אני? אמא? מה את עושה כאן?
היא חייכה, ונשקה לי קלות על הלחי.
בחילה. קול טפיפות רגליים מהיר מהמסדרון. רגע, ריצה, בכי? בסרט הזה כבר הייתי. אור! כן, ``מה עם אור?`` שאלתי, שתיקה, השפלת מבט, ``מה עם אור?`` הפעם צעקתי. ``היא.....`` החלה אמא ולא הצליחה לסיים. ``לאאאא`` צעקתי. זה לא יתכן , לא! אור ...א-ו-ר, בכי. ``מתי? איך?`` ``לפני שלושה ימים''
קרן, את מחוסרת הכרה כבר שבוע...קרן שלי, אני מצטערת`` כאן היא נשברה ופרצה בבכי. לא. לא. לא. זה לא יתכן. א-ו-ר, צעקתי, אור נפטרה לחשתי.
נויה נכנסה. היא חיבקה אותי חזק. ``קרן, היא השאירה לך משהו...``
הדמעות חנקו את גרוני. לא הצלחתי להוציא מילה.
נויה הושיטה לי מעטפה. ``היא ידעה שזה הסוף, היא ביקשה שאני אמסור לך את זה כשזה יגמר" אור? אור, ידעה? לא. לא נכון. זה לא יתכן.

* * * * *

``אני אשב שבעה`` פלטתי בין יבבה חנוקה לאחת נוספת.
אמא שתקה. נויה לחצה את ידי בחוזקה.
המעטפה החלקה בערה באצבעותי. אולם לא היה בי הכח לפתחה.
אחזתי חזק בידה של נויה, רוצה להאחז במציאות. ``רב, אני רוצה רב``.
אמא הביטה בי דומעת, הביטה בנויה ושוב בי, ושוב בנויה. נויה הנהנה בראשה.
``קרן`` החלה אמא לומר ``אני מבינה שאת שבורה ומבולבלת, כולנו שבורים, אבל חייבים להמשיך הלאה. `` להמשיך? אני? לבד??? לא! למה? למה דוקא אור הלכה? אור, למה השארת אותי כאן להתמודד?
עצמתי את עיני בחזקה מנסה לשקוע. לשקוע בשחור, להעלם. אחזתי בחזקה במעטפה והצמדתי אותה לליבי.
דמותה של אור צפה ועלתה מול עיני. אור, קורנת, אור מחייכת. אור מלטפת במבטה.
הקולות סביב מיטתי הפכו עמומים יותר ויותר.
הרגשתי את המגע המוכר של המחט הנתחבת לזרועי. שכבתי רפויה על המיטה. רפויה ומותשת.
הטישטוש המיוחל פשט באיברי ושקעתי לעולם משלי.

תודה מראש למגיבים על הפרק בקומונה.