הנציג שלך בסלולאר

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק כד'

השעות חולפות ביעף, הרגעים נדמים כנצח . הבוקר לאחר שכולם עזבו. ניסיתי לעכל עם עצמי את הבשורה.
ואז נכנס ד``ר בכר . ראש המחלקה בכבודו ובעצמו. אדם טוב, בעל עיניים רכות. שהתעניין בכנות לשלומי,
ובישר שאת הניתוח עצמו יערכו כבר בעשרים וארבע השעות הקרובות.
כן, מחר בבוקר בתשע יחרץ גורלי בין למות בין לחיים. טוב, אולי זה לא מדוייק לומר מות,
כי מבחינה פיזית עדיין יש סיכוי שגם אם גופי ידחה את מח העצם , תערך השתלה נוספת.
בעצם תמיד קיימת האפשרות שאתמוטט פיזית ואמות. זה לא רע למות. אבל כעת כשאביחי איתי, אוהב דואג. זו תחושה נפלאה ממכרת.
הידיעה הזו שיש מישהו שחיי חשובים לו כחייו ממש מזרימה כוחות.
אני ואביחי מאד התקרבנו, יש רגעים שנגמרות המילים אבל הכל ברור, מובן. בהיר. אני שלו ,
והוא שלי. מציאות של חיים בלעדיו לא עולה על הדעת. כשאני איתו אני שלם.
זה מגוחך שאני, קרן מדברת על חצי שני. .תמיד היתה זו נויה שדיברה במושגים כמו ``חצי שני`` , ``איחוד אלוקי`` . השתנתי.
הבוקר לפני שרון עזב את החדר, הוא ישב לצידי ואמר שהוא שמח שאני מאושרת,
והיום הוא מבין שהתאמה ביני לבינו היתה עניין של הרגל. לא מעבר לזה. כשרון דיבר הסתכלתי בעיניו. . . וראיתי אמת.
הוא התכון למה שאמר. הוא הוסיף ואמר שאני אחרת מאמינה ולפעמים יש רגעים שהוא נשבר.
ואז הוא חושב עלי. ויודע שיהיה טוב. ירדו לי דמעות כשסיים שאביחי בן אדם טוב.
ולדעתו אנחנו מתאימים. כשיצא מהחדר חזר לאחור ואמר שיתפלל עלי. רון? להתפלל? חייכתי.
נדמה שכל האנשים הקרובים לי מגיעים להכרה באותו כח עליון. ויותר מזה להכרה באלוקים.
בשבועיים האחרונים שמרתי את השבתות עם אביחי בביתו,
אמי קצת נפגעה שעד שיש לי חופשה מהאינפוזיה כהגדרתה אני מעדיפה להעביר אותה בבית של זרים ,
אולם מהר מאד היא הבינה שזה חשוב לי ואני לא אותר, אני נשבעתי. נשבעתי לעצמי שאת השבתות אשמור ויהי מה.
עבורי צואתה העיקרית של אור היתה שמירת השבת. הרגשנו שאור איתנו.
כשהדלקתי את הנר אביחי בכה. אני החזקתי את עצמי. וחייכתי יודעת שאילו אור היתה כאן היא לא היתה בוכה. שהרי שבת היום.
החיוך שלי הרגיע את אביחי. הוא הלך לבית הכנסת להתפלל ואני עזרתי לאמו לחתוך סלט. היא קיבלה אותי בחום,
כאילו זה מובן מאיליו שהצעד הבא של בנה לאחר פטירתה אור באופן טבעי אמור ליהיות אירוסין עם החברה החולה בלוקמיה.
הערכתי אותה. היה בי חלק שציפה להתנגדות. שכן, אני ח-ו-ל-ה.
כשאביחי ואביו חזרו מהתפילה, הוא לחש לי שהוא שמח שהתפלל לאחר זמן רב שלא התפלל.
אני חייכתי , ואז אביו קידש על היין. תמונה רחוקה של אבי מנסה לעשות קידוש,
על מנת שאחוה חויית שבת יהודית, צפה ועלתה בי. הדמעות גם הן לא אחרו לבוא.
אביחי שקלט את הלחלוחית בעיני, חיבק אותי. עצרתי שוב את הדמעות. השבת הבאה עברה בערך באותה מתכונת.
הרגשתי שכל רגע ממלא אותי בכוחות. והיום כשקיבלתי את הידיעה הרגשתי שזה סימן מאלוקים,
סימן שיהיה טוב. עם כל החשש והדאגה אני יודעת שיש אנשים שלא יותרו עלי. אביחי ,
אני אוהבת אותך באמת. בעוד פחות מ12 שעות אני אכנס לחדר ניתוח. יש רגעים שבלתי אפשרי לבטא במילים.
יש רגעים חשובים שכל תזוזה קטנה, עלולה לשנות לחיוב או חלילה לשלילה. קרן, את מפחדת? הרמתי את מבטי.
זו היתה נויה. ``מה את עושה כאן?``, חייכתי. ``המחלקה סגורה למבקרים בשעות כאלה``.
היא חיבקה אותי. ``נויה, רק אל תבכי``, המפגשים שלנו הפכו לבכי משותף. ``הדמעות לא מתחשבות בדעתי ,
או בדעתך קרן`` . בכי וצחוק . . מעורבים. תערובת מוזרה שלמרבה האפסורד משתלבת.
נויה , אחזה בידי בחזקה והביטה בעיני, ``קרן. . .אני מתארסת`` , ``מההה?`` חייכתי שוב. שמחתי.
אני שמחה, נויה מתארסת! ``עם מי? איך לא אמרת כלום? נויה?``. . .היא חייכה! ``עם שי, את זוכרת את שי החבר הראשון שלי?!``
אני זכרתי. שי , בחור גבוה בן למשפחה מצפון תל אביב, שהוריו ציפו שיהיה שופט בבית המשפט העליון,
או לפחות עורך דין מצליח. אבל למרבה אכזבתם הוא נטש את ביתו וחזר בתשובה. ואז הוא ונויה נפרדו. . . .
והסיבה-``זה לא הסתדר לו עם הדת`` אני זוכרת איך כעסתי עליו אז. היינו בנות 16 ולא האמנו ששי החתיך של השיכבה ניהיה דוס,
ולא סתם דוס שחור. ועכשיו. . . עכשיו הוא ונויה יחד מדברות על אותו שי.
``הי, נויה איך בכלל הגעת אליו?`` ``זה סיפור ארוך קרן, מתוקה אני אספר לך הכל אחרי הניתוח.
את האמת שלא התכונתי לספר לך עד אחרי ההשתלה אבל לא הצלחתי להתאפק`` , תפסתי את הכרית וזרקתי אותה על נויה,
היא לא היססה וזרקה עלי חזרה. נווויה מתארסת! אני מאושרת! היא התכופפה לעברי,
ונשקה לי על המצח. ``תשני טוב קרן, אני אתפלל עלייך`` נויה היתה השלישית שהבטיחה להתפלל עלי. יהיה טוב!
תודה מראש למגיבים על הפרק בקומונה.

לתגובות לחץ כאן

ל- בין תקווה לייאוש

לסיפורים

לדף הבית