1800550
סיפורים
בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים
פרק ג'
עיניים ירוקות עמוקות בעלות מסגרת חומה עם זיקים צהובים.
יכולתי להתבונן שעות בעיניים המהפנטות הללו אם רק היה מתאפשר לי.
בשבוע שעבר הוא נכנס לראשונה לחדרי.(כמה אבסורדי שמעולם לא הבנתי את החולים שמסוגלים לכנות חדר ארעי סטרילי כחדרם.
והנה עכשיו בדיוק אני כאן מדברת על האי הסטרילי כחדרי.)
הוא הציג את עצמו כדוקטור שוהם. ``בשבילך רועי `` אמר וקרץ לי.
הוא הוסיף שהוא עורך מחקר על דרך טיפול חדשנית וישמח אם אחתום לו על טופס שמאשר לו לערוך מעקב אחרי. תאמת, שגם לו היה מגיש לי טופס שמאשר לו להיצמד אלי במקום האינפוזיה הייתי חותמת.
ולו רק כדי להביט בעיניו ללא הגבלה. מאז הוא עבר במחלקה פעמיים כאמור. ובכל אחת מהפעמים נכנס לחדרי (שוב) הביט בגליון הרפואי , סימן משהו ביומנו והמשיך לדרכו .
אפילו לא הועיל בטובו להרים את הראש מהדפים, שלא תבינו לא נכון אני לא מחפשת שיתעניין בשלומי ויתחיל לפרלטט. לא! ממש לא! רק מבט, מבט אחד , הצטלבות של עיניים.
הימים כאן ארוכים ומשמימים. בד``כ הכל מונוטוני, פה ושם ביקור קולני של נתנאלה מפר את השיגרה. ועכשיו כשאני בבידוד אני פנויה כולי לשקוע ולהתרכז בכאבים.
אמא טסה לטורקיה עם אבא לסוף שבוע שהתארך לשבוע ללא סוף, כנראה שאני מהוה נטל גם עליה. למרות שהיא שאלה עשרות אלפי פעמים אם אני בטוחה שאני אסתדר לבד.
יש לי משהו עליה בלב. וכי מה היא ציפתה שאומר? אה? הרי אני כבר
גדולה. אני לא יכולה לכבול אותה אלי עשרים וארבע שעות ביממה.
תודה רבה לכל המגיבים היקרים.