פורום ''העולם החרדי''

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק ה'

היום היה אחד מהימים הפחות טובים שלי.
הכאב הפיזי, ההקאות , הבחילות, גרמו לי להוריד ידיים.
שכבתי חלושה ומובסת במיטה , חסרת כל רצון או מוטיבציה להמשיך.
דוקא היום הגיעו כולם. החל מאמא שלא חסכה במילים כדי לתאר עד כמה אני לא נראת טוב ושאני חייבת להאבק, וכלה ברון שבחר בדיוק היום להכיר לי את גילת.
במהלך הביקור בהיתי בנקודה לא מוגדרת בחלל, העיקר לא לפגוש בעיניה או גרוע יותר בעיניו.
הקולות חלפו לידי כסרט בשפה זרה. גיבוב של מילים חסרות פשר ומשמעות עבורי. מה לעזעזל הוא חושב לעצמו שהוא מביא אותה לכאן?!
את האמת שבאותם רגעים זה לא עניין אותי. מה שעמד לי בראש היה לבלום את הבחילה הבאה, ואת פרץ ההקאות שיבוא אח``כ.
עכשיו כשאני חושבת על זה היא דוקא לא כזאת מאיימת כפי שציירתי אותה.
היא נמוכה ועגולה , בחורה פשוטה ללא כל יחודיות במראה. מהטיפוסים האלה שמדביקים בצחוקם גם את האנשים הרציניים ביותר. אולי אם היא לא היתה האהבה החדשה שלו הייתי אפילו מצליחה להתיידד איתה.
ניכר היה שהיא היתה במתח מהביקור. מזל שנתנאלה נכנסה אז, מן הסתם היא תכננה את זה שכן לא אחת כמוהה תחמיץ מעמד שכזה.
היא שימשה כמארחת שאני לא הייתי, ופרסה את כל תכולת המגרה על המיטה, לפחות אמי דאגה למלאה תמיד. בלי קשר לחוסר התאבון הברור שלי.
רון ניסה להחמיא לי , שללא הפוני על הפנים מבחינים עד כמה העיניים שלי גדולות ויפות. מה שגרם לי להתכנס יותר בתוך עצמי.
בחילה עלתה במעלה הגרון וכמו רעש הרעם לאחר הברק פרץ הקאות תקף אותי. מה שהביא את הביקור לסיומו.
רון אמר שיתעכב עוד כמה דקות איתי אז שתחכנה לו ברכב.
כשנותרנו לבדנו, אני עם הבחילות שלא נגמרות ורון עם המבוכה וההתגברות על הסלידה הברורה מן המקום, הוא אחז בידי, ניסה לתפוס את מבטי. אולם המבט לא היה ממוקד, הייתי מעורפלת.
מבעד לערפל שמעתי אותו מתנצל על חוסר התזמון ועל המשפט שלא היה במקומו. כמענה להתנצלותו, פרץ הקאות נוסף תקף אותי. יאמר לזכותו שנשאר עד שנרגעתי מעט, ונפרד לשלום.  

תודה רבה מראש לכל המגיבים.