1800550
סיפורים
נקודה שבירה - סיפור בהמשכים
פרק ב'
ליאת הכירה את ארז בטיול משפחות שערכה עיריית פתח תקוה.
בקיץ בו ליאת סיימה את שירות הלאומי, ארז סיים צבא.ליאת גדלה בבית דתי לאומי, היא היתה בת יחידה בין שלושה בנים בוגרים. כולם סיימו ישיבת הסדר ושרתו בצבא ביחידות מובחרות.
אחיה היוו את כל עולמה, היא העריצה אותם על הצלחתם בישיבה והוקסמה מסיפוריהם מהצבא.גם הם אהבוה מאד וצירפו אותה תמיד לאן שהלכו,טיולים, סרטים,ועוד בילויים משותפים.
כך יצא שכל חבריהם של אחיה
היו גם חבריה.
הם קבלו אותה כצלע הרביעית בטבעיות. ליאת לא היתה כלל בישנית בחברה הגברית, היא
התנהגה איתם בטיבעיות וידעה בדיוק את מקומה.בגלל אופיה העדין והרגיש היא היתה האוזן
הקשבת שלא מעט מבני החבורה הם מצאו בה ידידת נפש אמיתית.
פלא שארז הוקסם ממנה באותו
טיול משותף?ארז היה בן כיתתו של אחיה הצעיר והרבה להסתובב איתם במשך הטיול.
היא נגעה לליבו בדאגתה הכנה לבני החבורה, הפתיחות שבה דברה איתם,החיוך שלה הילך
עליו כבמטה קסם, ארז מעולם לא חש כך כלפי איש. ארז תמיד חיפש את קרבתה, הם הרבו
לדבר ולצחוק, הוא הרגיש איתה כל כך טבעי שאחרי יומיים גלל בפניה את סיפור חייו.
ארז נולד כבן זקונים להורים מתבגרים. אביו עסק כל היום במלאכתו ואמו אשר חלתה בסכרת
שכבה כל היום במיטתה.
שני אחיו הגדולים נישאו ועזבו את ביתם ואת עירם. ארז נשאר לבד ללא חום ואהבה, הוא קרא לעצמו 'השורד האחרון'...
ליבה נפתח אליו והקשר התהדק.
גם לאחר הטיול הרבה ארז לבקר בביתה של ליאת והפך לחלק בלתי נפרד מהחבורה.
באחת הפעמים שיצאו כולם לבילוי לילי משותף על חוף הים, פרשו ארז וליאת מכולם ויצאו
לטייל על החוף, קרוב למים.
פרט לרחש הגלים הנזרקים לחוף
היתה דממה הם הלכו זה לצידו של זאת.
ארז עצר ראשון והביט אל הים
"את רואה ליאת, גם כשאת נמצאת עם אחייך בבילוי הורייך עדיין דואגים לך.
חשוב להם לדעת לאן את הולכת
ועם מי. למרות שהם יודעים היטב עם מי את נמצאת"
"עם מי אני נמצאת ארז?"
"אל תביני אותי לא נכון ליאת, אבל כולם פה גברים...
בטח יש לך רגש מיוחד לאחד
מהם"
"רגש מיוחד? בוודאי!" אמרה ליאת
"לאחד? ממש לא!" עיוותה פניה
"לכולם? כן!"סובבה אליו את גבה
"ארז אלה החברים שאיתם גדלתי.
הם כמו משפחה בשבילי הם כמו
אחים בשבילי!"
ארז שתק...אחר הביט אל האופק ואמר בלחש "הם דואגים לך מאד"
ליאת הביטה בידיו ואמרה" כמו שאני דואגת להם"
ארז הרים את מבטו ונעץ בה את עיניו..."
את לא מבינה ליאת? לי אף אחד לא דואג! לאף אחד לא איכפת!"ליבה הקטן התכווץ בתוכה דימעה נאספה מתוך זגוגית עיניה היא קרבה אליו...
אחזה בידיה את זרועותיו ואמרה
"לא נכון ארז, אני דואגת לך!" היא ריגשה אותו עד כאב...כל מה שחש כלפיה מאז הטיול
נאסף ואיים לפרוץ החוצה, הוא העז ואסף אותה אליה בחיבוק חם.
החיבוק...
מעולם לא נתנה ליאת לאיש לגעת
בה, ולא בגלל העובדה ש"שמרה " על עצמה,
היא פשוט ברחה ממגע.
אבל החיבוק החם הזה של ארז
הכניס בה רגשות חדשים, משהו שהיא לא הכירה, משהו שהביא אותה למקום מבטחים. משהו
שהרחיק אותה מהעבר שהיא ניסתה כל כך למחוק ולא הצליחה.