פורום ''העולם החרדי''

1800550

סיפורים

אורות תעתועים - סיפור בהמשכים

פרק יב חלק ב'

הרב קוגן פקח את עיניו העצומות, בעצמו לא שם לב שבשעה האחרונה הוא סיפר פניו משולהבות ועיניו עצומות כבתפילה. הבנות הביטו בו כמכושפות, בחלל החדר שררה אוירה מעולמות אחרים. הוא הסתכל בהם ושוב זכרונו נדד לעבר אותו יום כה רחוק כה קרוב, דמעה נשרה על זקנו, זה היה נס פורים אישי שלנו שהתרחש ממש בתענית אסתר. וכמו אותו נס פורים האמיתי גם פה הכל היה צירף מקרים קטנים שהתגבשו להצלה גדולה. אלמלא יהושע היה מתחנן לאמו להכנס עמו לבית הספר, ואילולא נענתה נגד טבעה, ואם לא הייתה משוחחת עם השומר, ואילו היה השומר חוזר שניה קודם לתוך הבנין. וחלילה אם לא היה עולה בדעתו של הבלש התעקש לבדוק טביעת אצבעות על הגדר. משך בכתפיו לרגע כתמה, צירוף מקרים שהוביל אותי היום לפניכם.
- בגלל זה עליתם ארצה? שברה אחת הבנות את הדממה
- לא יכולנו להשאר שם. ידענו שהפרק הזה בחיינו תם. יהודית לא הסכימה לחזור לביתינו ולסביבה המוכרת ודאי שרק המחשבה על יציאה לבד עוררה בה חלחלה, הכל היה נראה לה מזוהם חשוך ומאיים. לתקופה מסויימת עקרנו לבית הוריה בברונקס ושהינו שם עד אחרי חג הפסח, אחרי החג -המשיך מהורהר- הזמין אותנו קרוב משפחה לביקור בארץ לי זה נשמע תלוש מהמציאות, אבל דוקא יהודית קפצה על ההצעה בשמחה רבה, היא הייתה מוכנה לעשות כל הנדרש העיקר להתרחק מהאיזור אלפי מיילים. הארץ הקטנה הזו משכה את ליבנו כבחבלי קסמים, קולו דמם שוב אפוף במין חיוך מסתורי
- אז זהו ביקרתם והחלטתם להשאר כי הרבנית קוגן פחדה לחזור? מנימת קולה של השואלת היה נשמע שהיא חושבת שהסוף אינו הירואי אולי אפילו קצת פחדני
- אינכם חושבות שכדאי להשאיר קצת לפעם אחרת?, הרב קוגן התעשת פתאם
- בבקשה, הפצירו בו כולם בבת אחת, הפה שלי נשאר פעור אם לא אשמע את הסוף לא אוכל לסגרו צייצה מישהי
- זו סגולה נגד התעטשות צחק הרב קוגן ונכנע, מה שקרה שבועיים טיילנו ברחבי ירושלים המתפתחת שאפנו אויר ולראש החלה להתגנב המחשבה שאולי כדאי לשקול את הרעיון המופרך הזה להשתקע פה. ואז אחרי שבועיים הלכנו לצפות במצעד צבאי בירושלים היה כל קשה להאמין למראה חיילים יהודים צועדים על נשקם. אבל כשחזרנו חשנו באוירת חרדה שפשטה נאצר הכניס את צבאו לחצי האי סיני, ויומיים לאחר מכן ביקש מאו תאנט לסלק את חיילי האו"ם וסגר את מיצרי טיראן. הורינו האיצו בנו להמלט מן הארץ הנצורה, ולרגעים גם אני נבהלתי וחששתי לגורל אשתי ובני. אבל דוקא יהודית התעקשה, סכנות כבר טעמתי בחו"ל, ואם אתה חושש לגורל היישוב לא נעמוד ממרחק כשהעולם הפקירם ועומד בשויון נפש ונאמר אבל נפשנו הצלנו. וכך נשארנו וחוינו את הפחד ושוב פורקן אחרי הנצחונות המזהירים. אבל כל הזמן עדיין תכננתי את שיבתנו, עד אותו ליל חג שבועות ראשון אחר השיחרור צעדנו לכותל לפני עלות השחר. ושם -קולו התלעלע- שם ידעתי שפה זה מקומי, שיותר לא אחזור לשום ארץ אחרת, . נשענתי על האבנים והכל נעשה מובן יותר רגוע יותר, אבל גדשנו את הסאה במנת רגשנות יתירה לפעם אחת. הוא הסתובב לעבר המצייצת אני מקווה שלעת עתה זה יספיק בכדי לעזור לסגור את הפה, אל תדאגו המשך יגיע. עיניו נתקעו בבחורה שישבה בקצה הכיר אותה כאחת המדריכות הישראליות, מעניין שלא שמתי לב אליה עד עכשיו כמו השתדלה שנוכחותה תיבלע, במוחו רשם לעצמו מה היא עושה פה.
הרב קוגן קם לאות סיום, אבל רייצ'ל הרעימה בקולה בבקשה הרב קוגן עוד שאלה אחת, אני חייבת תשובה רק לעוד שאלה אחת
קוגן פנה לעברה בליאות, לא סיימנו להיום? נו במילה אחת זירז אותה.
התמונות, היא פלטה במהירות.
תמונות? אילו תמונות תמה.
התמונות שלך והרבנית מחובקים, איפה אפשר לצפות בהם.
אהרן קוגן פרץ בצחוק גדול משחרר.  

@@@  

רבקה ישבה מוקסמת, בעצמה לא ידעה למה נענתה להזמנה. היא הייתה שרוייה תחת הרושם המהמם של הסיפור. ישבה ליד הרבנית קוגן מתקשה להאמין שהאשה היפה והבטוחה בעצמה שראשה מתנענע לקצב השירה עברה חויה כל כך מזעזעת. מפעם לפעם הגניבה מבטים זהירים לעבר יהושע שהסב לצד אביו. הילד הקטן שנצמד ליד אמו הפך לנער מגודל, ניכר על קצות לחייו וסנטרו שטעמו טעם סכין גילוח. אבל הפנים נשארו ילדותיים תמימים. לרגע עיניהם נפגשו והיא מיהרה להסב את עיניה. האוירה הייתה כל כל משוחררת משפחתית וחמה, השירה עליזה והשיחה זרמה לה בחופשיות, ניסתה להשוות בין האוירה הכבידה יותר ששררה בשולחן השבת בביתה, אבא בטח מקריא ווארט חסידי מתוך ספר, ובאמת איך זה שפה מדברים על עולם ומלואו, מה אם דברי תורה תמהה לעצמה תוך כדי שבאצבעותיה סילקה מבין ריסי עיניה גוש מסקרה דביק.
מבלי להתבונן ידעה שעינים חודרות נוקבות אותה, המדריכה הישראלית שלנו שהחליטה להצטרף לסמינר כתלמידה מן המנין נראית מוטרדת ביותר, הרב קוגן צחק בטוב לב, מה לא בסדר, האוכל לא מספיק מתובל
רבקה הסמיקה, כבר הספיקה לשים לב שהרב האמריקני הזה מסוגל לקרוא תחושות לב, האוכל דוקא נפלא, אבל אם כבר רציתי לשאול אותך משהו, צברה אומץ.
שאלה? בשבת אני לא עובד, טוב את אורחת שלנו, רק התבדחתי מיהר לתקן את הרושם, התענוג כולו שלי.
עיני כולם הופנו אליה, פניה השתלהבו ההיסוס השתלט על לשונה, אני לא רוצה להתחצף או משהו כזה.
זה בסדר דחק בה קוגן, חשבתי ששמת לב שאצלי אין שאלות טאבו.
אצבעותיה רעדו, בתוך תוכה פנימה ייסרה את עצמה תפסיקי עם זה עכשיו תמיד את מסבכת עצמך בצרות. אבל אותו מחפש צרות הפנימי שלה דחף אותה קדימה, דיברת בחלקו הראשון של השיעור שגם הוא היה מקסים על זהות יהודית, אני מבינה לאין אתה חותר, אבל גם זהות יהודית כלשונך זו בעצם תוצאה של חינוך. וחינוך הוא במילים אחרות מעין שטיפת מח העברת מסרים שמטרתם לגרום לכולם לחשוב ולהרגיש בצורה אחידה. הנה אתה יש לך כושר הבעה מדהים, ודבריך מחלחלים ולבסוף הבנות יחשבו כמו שאתה שואף. בעצם הזהות היהודית שאתה מדבר עליה היא במילים אחרות עטיפה שהלבשת עליהם סיימה בגמגום.
הרב קוגן חייך בהערכה, אם כבר מדברים על כושר הבעה, אזי אני חושב שהכשרון הוא שלך לתמצת בקצרה שאלה כל כך נוקבת ועמוקה, הוא פנה לעבר רעייתו שמת לב לכשרון שהצטרף אלינו, נו יהושע חשבתי לבקש ממך איזה דבר תורה, אבל עכשיו אולי תסיר מעלי את נטל האשמה.
הבחור נראה נבוך במקצת, אבל כשפנה אליה דיבר ברהיטות, בעצם את בעצמך כבר הסברת אמר בנעימות, את הצגת זאת כאילו כל אדם הוא לוח חלק שאפשר לכתוב כל מה שרוצים. זו דעה פילוסופית מוכרת, וודאי שהיא נכונה בכל מה שנוגע לכוחות והחושים החיצונים של אדם שם הוא כמו תינוק שתוך כדי גדילה וניסויים לומד להכיר. אבל יש מימד פנימי יותר שאליו צריך לדעת לחדור. אם אלוקים מצווה עלינו להאמין בו אין ספק שהוא העניק לנו נטייה להאמין. חוש שביכולתו לסגל לעצמו אמונה ברורה שאינה רק מחשבה ודימוי חיצוני. אותו דבר במה שנוגע לאהוב אותו או לירא ממנו בשפת העם יראת שמיים, או הציווי למידות טובות מכריח שאדם יכול להרגיל עצמו להתנהג עם לב רחמן אחרת הציווי מופרך. אבל הנטיות הללו נסתרות, הם קיימות ברובד פנימי נסתר, לפעמים כלפי חוץ הכל נראה אחרת, נדמה לנו שאנו מתעסקים עם כופר מקצועי או איש גס רוח. קשה לראות בעינים רגילות את המהות הפנימית. חז"ל קראו למהות הפנימית הזו נשמה. והדרך לחדור לרובדים הללו להפיק מהם את המרגליות הטמונות בהם נקראת בלשונם חינוך. ומי שניחן בעינים יותר חודרניות ומסוגל לראות מבעד לערפילים את היופי בנפש החניך את כוחותיו המיוחדים, כמו למשל אבא שלי הוא מחנך. הוא היישיר את עיניו אליה, גווה נרעד התאמצה להביט אליו בחזרה עיניו היו חומות אבל גוון עמוק לא מוגדר שט בהם. העיניים האלה בעצם מדברות אליה קלטה, הוא לא שוטף לאף אחת את המח אבא שלי אמרו העיניים, אם כבר הוא מסיר כל מיני עטיפות מערביות צבעונית ממוחם ומוצא שמה כל מיני נקודות יהודיות חיוביות.
בראוו יהושע, אם נוריד את המחמאות אפשר לומר שזה היה מיוחד. הרב קוגן רווה נחת, עיניו שטפו בחיבה את הנער שהסמיק. אחר הרצין ופנה שוב אל רבקה, לפני החטיפה הייתי עמוס בכוונות טובות, רציתי לעזור לכל העשוקים ניסיתי להאמין שבעצם כולם טובים חיפשתי ראיתי ביהדות אור אוניברסאלי לכל באי עולם. אחרי האירוע המצמרר, חשתי כמו המלך הכוזרי, משל הרבונו של עולם אומר לי כוונתך רצויה מעשיך אינם טובים. הוא נתן לי לחוש על בשרי את תוצאת מעשי. התהלכתי כמבולבל חיפשתי ייעוד, לא רציתי להיות סתם פרקליט עשיר, ואז באותו לילה בכותל מערבי מצאתי את עצמי, הבנתי מי אני, שאותה נקודה טובה בקרבי שמחפשת את הצדק במקומות הלא נכונים היא בעצם נקודה יהודית, או נשמה כמו שקרא לה יהושע, את התובנה הזו רציתי להשמיע גם לאחרים.  

@@@  

ההורים שלי לא ידעו מכל אשר מתחולל בלבה של בכורתם. בבית היא סיפרה שעקב עבודתה עליה לשהות יותר זמן בסמינר. היא נצרה את סודה גם כאשר הפכה לבת בית קבועה אצל הקוגנים. וגם כאשר שיחותיה עם יהושע החלו להתארך מעבר לשעות הסעודה המקובלות. וגלשו לעבר נושאים אישיים. כאביו גם הוא רצה לעבוד בחינוך, חלם להקים יום אחד מוסד מעין ישיבתי לצעירים אמריקנים מהשכבות היותר מודרניות. מוסד בו ישתלמו לפני שישלבו בקולג', ואולי יהיה מוכר רשמית לנקודות אקדמאיות. יהושע היטיב להבין לליבה, תאוות הויכוח הייתה ממנו והלאה, הרצון להשיב רק בכדי לצאת מנצח אחרון היה זר לו. את עוקצנותה החריפה הקהה בנסיון כנה להבין את העומד מאחורי זה. ומבלי משים מצאה עצמה לראשונה עם אדם שמעונין לשמוע את אשר בפיה לא בשביל להתווכח ולהוכיח את טעותה, אלא רק בגלל שהוא מכבד את דעותיה וחשוב לו להבין אותם. אך בעוד אצל משפחת קוגן ששורשיה היו אמריקנים מודרנים נתפס הקשר ביניהם כטבעי והכל חיכו לרגע שיהושע יבקש את ידה, רבקה ידעה שהיא עושה משהו שבעיני משפחתה ייתפס כחטא נורא, ידעה שבשלב מסויים תצטרך לעצור את הגלגל לפני שיהיה מאוחר מדאי. חשבה לפנות להרב קוגן עצמו ולבקש עצה, אבל הגלגל היה מהיר ממנה.
הם ישבו יחד אחרי סעודת שבת, יהושע היסס לרגע ניכר שהוא תר נואשות אחר המילה הנכונה.
מה העניין? תהתה.
רציתי לדעת גימגם פתאום אם אני כבר יכול לפנות אלייך בשמך הראשון.
בתנאי אחד ענתה חרש כשאודם פשט על פניה, באם תרשה לי לקרוא את עצמי כשמך האחרון.