1800550 - סיפור בהמשכים-אורות תעתועים -פרק יג

1800550

סיפורים

אורות תעתועים - סיפור בהמשכים

פרק יג'

על הגבעה

ריחות מהבילים קדמו את פני כבר בחדר המדריגות. חוה אמנם עדיין שהתה בבית החלמה אבל אמא כבר החלה להתכונן. השילוב הזה של חוה כיולדת הפיק את המיטב מכישוריה הגסטרונומים של אמא. קשה היה להגדיר אותה כשף ודאי שלא התיימרה להיות טבחית קולינארית. סך הכל היא גדלה בתקופה בו המטבח היה זקוק לייצר אוכל לצורך הישרדות והקפיד בעיקר על כמויות משביעות מחומרים פשוטים, ולא נהפך עדיין למקור של בילוי והנאה כשהדגש הוא על טעם מראה וריח. מטבחה היה מבצרה עליו הגנה בקנאות ולא סבלה נסיונות קולינארים בסירים והתנור שלה. גם בנותיה לא עמדו על סוד בישוליה. לא היו לה מתכונים מפורטים או כמויות מדודות ומחושבות מראש, ומעולם לא הציצה בספר בישול, והתפריט שהיא הציעה לא היה מגוון ונשא שמות לא מזוהים שהזכירו לפעמים את שמות הסריסים מן המגילה, למרות הכל אנחנו חשבנו שהיא הבשלנית הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. . אמא עצמה כמעט ולא טעמה מפרי כפיה. לרוב הסתפקה בכוס קפה ופרוסת לחם מרוחה בחמאה. אנו לעומת זאת חיסלנו את אשר בישלה או אפתה עד הפירור האחרון, ואמא בבת צחוק נדירה התבדחה שכמעט ואין צורך לשטוף את הסיר או התבנית. אבל ככל שהיא ואבא התבגרו היא בישלה פחות, היו ימים בהם באתי מהישיבה בהפתעה לביקור צהרים וערב ולשוא נברתי בסירים והעליתי חרס בידי. למה לא הודעת מראש? אמא התגוננה ומיהרה להכין לי ארוחה קלה שלא היוותה תחליף לארוחה חמה וביתית לה כמהתי. ולמראה פני המאוכזבות נהגה להפטיר פתגם שעיצבן אותי עד כלות "לפה רעב הכל ערב". אבל עכשיו כשחוה עתידה לשהות בביתינו כיולדת טריה, אמא שהתה במטבח שעות נוספות, ודאגה שכמות מספקת תישאר בסירים עד לשעות הערב המאוחרות עת מיכאל חוזר מהכולל ומתיישב לסעוד, מאחר ובצהרים הוא המשיך לשקוד על תלמודו הרי שבערב סעד את הארוחה העיקרית, זכרתי מפעמים קודמות כשחוה חוזרת מהבית החלמה, היא נהגה להצטרף אליו למרות שכבר אכלה בצהרים ורק לטעום מהמעדנים. בלבי תהיתי אם ישנו שיעור הלכתי למנה, אבל אצל חוה זה נשאר בגדר טעימה, יש בזה משהו פסיכולוגיבצורה בה אנו מגדירים את מעשינו, ארוחה נוספת? חלילה וחס, רק טעימה קלילה שלא תוסיף הרבה למשקל הקלוריות היומי. זה שהטעימות יכולות לפעמים בקלות להשביע גם פועל רעב אחרי יום עבודה מהוה עניין למשביתי שמחות קטנוניים צרי עין. בכל מקרה נמצאתי אני מלחך שולי קדירתם ומיטיב את ליבי בנותר.
אהבתי כשאחותי שהתה בביתינו. צחוקה מילא את הבית, ואבא ואמא ריחפו מסביבה מנסים למלאות כל דרישה של ילדתם האהובה. חוה לא הייתה נצלנית, אבל ידעה היטב לתת להם את ההרגשה לה הם היו זקוקים, בהתפנקותה המעושה חשו לידה כהורים הדואגים להבראת ילדתם התלויה בהם. חוה רחוקה הייתה מלהיות טיפוס תלוי, מטבעה היא עצמאית לחלוטין גם ברגעי חולשה. אבל עכשיו כמו לבשה דמות שבירה שמקבלת בתודות רבות את העזרה אותה הושיטו הורי. שמתי לב גם לרגעים הקטנים, היא לא אהבה תה במיוחד, אבל כשאבא הציע לחלוט לה תה מצמחים, מיהרה לקדם את הצעתו בהתלהבות, ואז כמו בטקס עתיק שתתה זאת באיטיות משוחחת עם אבא תוך כדי, ומשסיימה כאילו דרך אגב אמרה לו שכזה כוס תה כבר מזמן לא הגישו לה. ממקום ישיבתי על הספה יכולתי להבחין בשרידי עייפות על פניה אותם הסוותה היטב, לא היה לי ספק שהיא הייתה מעדיפה לישון קצת. אבל היא הציגה עכשיו בחינניות שכוס התה הזה בדיוק מה שהייתה זקוקה. ואכן היא קלעה אל השערה הרגשת הסיפוק פשטה על פניו הלאים של אבא, בודה מדדה חזרה לעבר מיטתה. צפיתי באנדוקטות השונות ולפתע היכתה בי התובנה, שבעצם חוה היא מעניקה ונותנת במסווה של מקבלת. ונתמכת.
משפחה, כמה עוצמה טמונה במילה הבלתי מפוענחת הזו. משפחה מקפלת בתוכה מצבורים של רגשות. אהבה שנאה, זכרונות נעימים, והרהורים טורדניים הגורמים עדיין ממרחק הזמן לאגרופים להקמץ בכעס. ובעיקר מאגרי חוויות שמהם נוצקת תבניתנו. הרבה טרחו האנתרופולוגיים בנסותם להגדיר את המושג "משפחה". התיזו לא מעט דיו מקולמוסם, עד שבייאוש נאלצו להודות בחוסר הגדרה מתאימה. משזנחו את הנסיון להגדיר את המשפחה, בחרו להתמקד בפונקציות אותם ממלא מוסד "המשפחה". ולדעתם המלומדת משפחה היא זירת החברות הראשונית. בה נוצרים הקשרים הראשונים בהם אנו לומדים לאהוב את זולתנו, ולא פחות חשוב לדעת לקבל מהם אהבה. להנות מקרבת בן אנוש נוסף, ההורים מניחים את התשתית לחיי חברה תקינים של ילדיהם. אין תחליף לעוצמת הנאה הפנימית של ילד למשפחה מאושרת ומלוכדת. כל חייו הוא ממשיך להתרפק על אותם רגעים קטנים קסומים, שהתבצרו להם בזכרונו, משגרים מפעם לפעם גרגיר זכרון שעצב וגעגועים ממשמשים בהם יחד.
לרגעים הקסומים הללו במשפחתנו הייתה אחראית חוה. יחד ישבנו לנו במרפסת הקטנה, החלפנו חויות וצחקנו מקרב לב. אבא ואמא דומה השילו במקצת את הכבדות שאפפה אותם. גם רבקה ויהושע שבזמנים רגילים שמרו על קשר קורקטי מנומס, אהבו להגיע כשחוה בילתה במחיצתנו, ונסחפו במהירות בעליצות המשפחתית. אולי כי זכרו לה חסד נעוריה שבזכותה התמסד הקשר בינם באופן רשמי. מסתבר יותר שבחברתה חשו באמת מחוברים לציר המשפחתי.
מדהים כמה חוש הריח דומיננטי בחיינו. ריחות המאכלים בחדר המדריגות, החזירו לי המצב רוח שהשארתי שקוע על מיטתי כשגורשתי ממנה בנזיפותיו של יוסי. עכשיו שכחתי מהכל, חוה מגיעה בעוד כמה ימים, וזה אומר ברית, ולפחות חודש משפחתי קסום, לרגעים הייתי מוכן לבלוע גם את שהותו של מיכאל.
פתחתי את הדלת והתלהבותי שקעה במקצת, לא הייתי זקוק לחושים מיוחדים לקלוט את המתח שעמד באויר. מין אטמוספירה דחוסה שהיוותה ניגוד כה חריף לטעם הטוב והעדין שחשתי בו רק שניה קודם לכן. זהיתי במהירות את מקור המתיחות, אבא עמד דרוך כקפיץ ליד הטלפון במטבח, גבו מופנה לאמא שטרחה ליד הסירים, ודיבר בקוצר רוח. ידעתי מיד שחבל על זמנו של המשוחח מהצד השני, אבא לא היה במצב רוח הניתן לשיכנוע, דומה ולא האזין אפילו לדברי בן שיחו. הוא לא הנמיך את הטון גם כשחש בכניסתי, עמדתי ליד השולחן בסלון מעיין כביכול בעיתון היומי הפרוש עליו לרווחה. וצוטתתי בלי חמדה לשיחה שהתנהלה מכיוון המטבח. אבא דיבר בקול גבוה כהרגלו עת איבד את סבלנותו, ואמא כאילו הסתגרה בגומחה משל אינה שומעת את השיחה. רק פעם אחת במהלכה הסתובבה לעברו וביקשה ממנו כמעט בתחנונים, בבקשה יצחק אל תתרגז אל תצעק עליה. לא היה לי קשה להשלים בדמיוני את החסר.
- אז מה אם הם בתוך השנה, יש סדר ויש תור, וברוך ה' שעכשיו ההזדמנות שלנו.
- היא ביקשה לך באופן אישי הסבתא, תסבירי לה שאת מאוד רוצה, אבל מצוות כיבוד הורים קודמת
- למה זה נקרא להכאיב לה? בכל מקום בעולם מקובל אותו סדר. מיכאל קיבל את השם הראשון אצל שירה, אנחנו אצל טובה, ושוב הצד של מיכאל אצל פנינה, ועכשיו שוב התור שלנו, למה צריך לשנות סדרי עולם
- אני לא מבין למה היא חשבה שאנחנו נתחשב ונוותר, זה נכון שאנחנו אנשים עדינים אצילים, אבל גם לי יש רגש, וגם אני רוצה שהנכד המתוק שלי, ייקרא אחרי אבי
- מה תעני לה? תבקשי למיכאל שיענה לה ויסביר לה, גם מיכאל ביקש שנוותר? תראי אני לא יכול להכריח אותכם, מיכאל הוא האבא וזכותו לעשות כרצונו. אבל אי אפשר לבקש ממני לוותר.
- אני מבין היטב שהאבידה עדיין טריה, והסבתא וכולם שם עדיין הלומי צער, לדעתי לא יפה לנצל את רגש הכאב הפרטי בכדי לסחוט ויתורים מהצד השני.
- כן זה ויתור גדול.
- תראי על הטענה שהוא היה איש מיוחד, אומר לך באופן אישי אין צורך שתעבירי זאת הלאה, נכון שהסבא של מיכאל היה אדם יקר ביותר, אבל איפה הוא ואיפה אבא שלי, בכלל לא היו באותו ליגה.
- לא ביטלתי אותו, אבל לא היו לו אותם איכויות כמו של אבי, לא התחלתי עם השוואות, אני יודע שהוא היה תלמיד חכם, את לא צריכה לספר לי עכשיו על המידות שלו לא מבררים פה על שידוך, אני התכוונתי למשהו אחר לחלוטין, ואת לא צריכה להזכיר לי שלסבא של אמא קראו משה, אבא שלי חינך אותנו לאידישקייט ברמה עמוקה, זה לא שהמשפחה של מיכאל חסר לה משהו, אבל הסבא שלו, כן כן נכון הוא היה פקח מאוד, אבל מול אבי ז"ל הכל התגמד, אין מה להשוות, בהחלט לא, הוא לא הבין אידישקייט באותו צורה. הם היו שני סוגים לחלוטין, וזאת מבלי לזלזל בערכו של הסבא.
טעם טפל עמד על קצה לשוני, מקטעי המשפטים הבנתי במה המדובר. סבא של מיכאל נפטר כמה חודשים קודם לכן. וכנראה שסבתו האלמנה הטריה עדיין פנתה באופן אישי לחוה ובקשה ממנה את השם. חוה לא אזרה אומץ להשיב פניה ריקם, והעיזה לפנות לאבי בבקשה הלא שיגרתית. ניחשתי שהיא הסבירה לו שלמרות שגם הוא עדיין אין לו נכד על שם אביו, אבל אביו נפטר כבר מספר שנים קודם לכן, בעוד סבתו של מיכאל עדיין כאובה מהמכה ומחפשת לשאוב ניחומים. אבל אבא בחר להתעקש, וסירב אפילו לשקול ויתור. ידעתי שחוה טעתה כשבחרה גם לנגן על חשיבותו וגדלותו של הסבא המיכאלי. אבא הבין זאת כהשוואה בין אביו ובין הסבא מהצד השני, ובמשוואה הזו הוא היה נחוש לצאת מנצח. אבל איזה טעם יש לנצחון מעין זה, נצחון על בתך שלך. לא אהבתי את הסגנון התקיף שאבא נקט, גם אם השם היה חשוב לו מאוד, עדיין היה מותר להתייחס לבקשה כזו יותר בעדינות, לשקול אותה לפחות, ואז לו היה מחליט שקשה לו לוותר אפשר להביע זאת בכבוד, לבטא את הקושי הרגשי הטמון בויתור, אבל מאיפה הזלזול.
באמת היה לאבא במה להתגאות באביו, סבא שלויימע קראנו לו. יהודי מהזן הישן צאצא למשפחת רבנים מפורסמת. זכרתי אותו היטב, יהודי שלא הלך בגדולות, רחוק היה מגאוה, ולא התיימר להתעטף באדרת לא לו ולהציג מה שאינו. תלאות הזמן נחרשו עמוקות בפניו, ולקראת סוף ימיו הסתגר בתוך עצמו מיעט בדיבור ובילה את זמנו ליד ספרי משניות. אין ספק יהודי יקר היה, אבל מה חסר לאבא, איזה עצב רגיש מציק לו הדוחף אותו לייחס לאביו גדלות יתר לעומת זולתו, זאת לא תפסתי. ואת חוה לא יכולתי כמובן לשאול.
מילותיו של אבא עדיין הסתובבו להם בחלל החדר, "הוא לא הבין אידישקייט באותו צורה עמוקה", ניסיתי לעקוב אחריהם בעיני רוחי, משהו בהם היה מאוד מוכר זר ומנוכר, רחוק וקרוב, הרי שמעתי את המשפט הזה כבר מפיו, בהקשר שונה לחלוטין, נגד רצוני חזרתי שוב במנהרת הזמן, לאותו אירוע ממנו כבר שבעתי זכרונות. מפליא איך שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אז אבא אמר זאת בתקיפות רבה מול פניה הדומעות של רבקה, והיום באותם מילים אותם נימוקים, על ויכוח שנראה מה בכך, הוא חזר והפנה נגד חוה. צחוק הגורל הירהרתי לעצמי בחמיצות, כבר אז דוקא חוה התייצבה נגדו.
- אתה רוצה לומר לי שהיא ממש התעלפה?
- רק בגלל שאחותך בישרה לה שהיא מצאה חתן בכוחות עצמה.
- כנראה.
- אתה לא מגזים ממש התעלפה.
- כן ממש.
- מה פירוש ממש? אין לי פינצטה למשוך לך את הלשון בכל פעם שאתה בולע אותה שוב.
- התעלפה וזהו, לא ששתי לנדב פרטים ולהיזכר באותו רגע מבהיל. אם ראית כזה דבר אתה יודע במה המדובר, ואם לא חבל על ההסברים.
יוסי כרע מולי על הדשא רגליו מקופלות לישיבה מזרחית, פיאותיו מתבדרות ברוח, ועיניו שני עיגולים ירוקים מלאי חיות נעוצים בי תובעים תשובה.
- היא נחבטה על הריצפה ממש סמוך לרגלי, רבקה מבוהלת כולה פרצה בצעקות אימים ומיהרה לשפוך עליה מים.
- ואז היא התעוררה יוסי המשיך לתחקר אותי.
- בשלב מסויים היא חזרה להכרה, לא זוכר מדויק, חשבתי שהיא מתה והסבתי את פני לקיר, לא רציתי לחזות במראה הקשה.
יוסי נעץ בי מבט מבין, חשבת שזה באשמתך שאל או יותר נכון קבע עובדה.
לא עניתי, ענן סמיך כיסה לפתע את עיני, שוב חויתי את אותו אחר הצהרים. אצבעותי שוב מיששו את הקיר אליו נצמדתי ומיאנתי להינתק ממנו כמו יחלתי להיבלע בתוכו.

@@

שמש קיצית שטפה את גבעת התחמושת, הגבעה כמעט הייתה ריקה מאדם, העפתי מבט אל הבונקרים הנטושים. היינו אחרי שעת שוטטות ארוכה בזירת הקרבות ההיסטורית. והסבנו לנו על הדשא בפינה מוצלת להנפש, רוח נעימה נשבה מכיוון הר הצופים, הבטתי לעבר השמים הכחולים בחולמנות, אתה יודע, אמרתי ליוסי, למרות שאני ירושלמי זו סך הכל הפעם השניה שאני מבקר במקום הזה. והמפליא הוא שאתה כלל אינך מקומי ובכל אופן נראה שהנך מכיר את העיר הזו מבטן ולידה
אני מקוה שאיני זקוק להתנצל, הוא זרק את מילותיו בעצלנות מה, מתי הייתה הפעם הקודמת שביקרת פה?
לשניה היססתי, אה מזמן.
מתי מזמן? יוסי לא ויתר בקלות.
מזמן זה מזמן, התכעסתי.
טוב יש לציין שעכשיו התשובה הייתה מפורטת יותר, אבל אולי בכל אופן תסכים לזרות אור על התעלומה, אימתי בילה כבודו בגבעה זו פעם קודמת, ומדוע לא מיהר לחזור לפקוד את המקום המקסים הזה, לשונו של יוסי התנענעה בחיפזון ושילחה את עקיצותיה במהירות הבזק.
אולי כבר נחזור לישיבה הצעתי מעיף מבט בשעוני, יש היום שמיס.
שמיס הכוונה כמובן לשיחת מוסר בעגה הישיבתית. רשמית היתה אמורה להנתן שיחת מוסר פעם בשבוע בהיכל הישיבה. בחצי שעה האחרונה של הסדר השני, כשראש הישיבה והמשגיח מתחלפים לסירוגין, כך שכל אחד מהם ירצה פעם בשבועים. בפועל המשגיח מילא את תפקידו בנאמנות, ופעם בשבועים הרביץ לפנינו את הגיגיו המוסריים כשחסידיו עוטרים את מקום עמידתו כחצי סהר עגול, והשאר בוהים בו מיתר ספסלי הישיבה. בעוד ראש הישיבה מנע את לקחו מעמנו רוב הפעמים למגינת לב מעריציו, אחת לחודשיים בערך הוא הואיל לבוא ולשאת מדברותיו. והתכונה הייתה בהתאם. קשה לומר שאני יוסי שנינו התבלטנו כחסידים מוצהרים במחנה רה"י, אבל בהחלט נמנינו על אוהדיו, ולשיחותיו חכינו בכליון עינים, ידעתי שליוסי לא יתחשק להחמיץ את השיחה.
עד שעת השיחה יש למעלה משעתיים, כך שקח בנתיים נשימה ארוכה ותשתחרר במקצת, יוסי לא נפל בפתיון.
נשענתי לאחור עצמתי עיניים, כשקולו חזר והדהד באוזני, מה יש פה להסתיר, אני מייגע את מוחי מה כבר יכול להיות הסוד בביקור המלכותי הקודם, לכלכת את הדשא ואזרח מודאג טרח לידע את אמך, כלב רץ אחריך ונשך את קצה עקבך ומאז אתה אחוז בסיוטי לילה, למה לא חזרת לבקר במקום המקסים הזה, איזה אירוע פוסט טראומטי פקד אותך עד שהדרת את רגלך מהאזור. הבחור גילה עקביות ולא הראה נכונות לוותר.
אם כבר כלבים אתה אוהב בעלי חיים? ניסיתי להפנות את השיחה לאפיק אחר.
עיניו נדלקו כמו פנסים, בעלי חיים הם ידידי הטובים, חוץ ממך כמובן, בחצר ביתי כמעט פתחתי גן חיות זוטר, עד היום שהשכנים שלי הלשינו עלינו, ופקחי העיריה הגיעו, אני לא יכול לשכוח את התדהמה שנשפכה על פניהם למראה ממלכת החי המסודרת שהם גילו, הם נאלצו להזמין משאית בשביל לקחת את כל הכבודה.
קבל את תנחומי הכנים, שיגרתי לו ממקום רבצי.
אל תשאל? שבועיים אחר כך עיני היו נפוחות מבכי, הרבי שלי בחדר אמר שאולי כדאי לחבר קינות מיוחדות לזכר היום האומלל.
- למה הלשינו עליך השכנים, שמחתי שדעתו של הסקרן הוסחה.
- ללא סיבה, בבני ברק אין לך סנטימטר משלך לפרטיות. אומרים שם שחלב במטבח בני ברקי שהושאר בסיר על האש ללא השגחה לכמה דקות נאסר בשתיה
- למה? תמהתי.
- בשר וחלב, אתה מוצא בתוך הסיר את אפו של השכן תחוב.
הצחוק טילטל אותי לחלוטין, ויוסי המשיך עשיתי גינת פאר מאחורי בנין ופינת חי, אבל כמה מהדיירים לא פירגנו, הניצוץ הקונדסי חזר לעיניו, אני זוכר שאותם שכנים הזמינו חצי שנה מאוחר יותר איזה מקובל גלילי לברך את דירותיהם, השמועות אמרו שהם נאלצו לשלשל לכיסו סכום הגון עבור הברכות.
- מקובל? מה קרה למישהו נכנס דיבוק, תהיתי בסקרנות משועשעת.
- מה פתאום דיבוק, משהו בהרבה יותר גרוע, מכת עכברים ואוגרים ושאר מיני שרצים פקדה את דירותיהם בשעות לא צפויות, וכשכל הריסוסים וההדברות לא הועילו. ופתאום מישהו הצביע על העובדה שמכת הערוב מופיעה רק בדירות מסויימות, הם מיהרו לתלות בעין הרע וקללות ושאר מרעין בישין, ומשם הדרך הייתה קצרה להזמנת המקובל. יכלו לשלם לי, גם היה תעריף מוזל יותר, וגם היה מועיל סיים בגיחוך. אבל מה ההתעניינות הפתאומית שלך בבעלי חיים, רק בשביל לגרור את שיחתנו ממסלולה?
אתה פשוט הזכרתי לי עלוקה סיננתי, מקוה בכל ליבי שהבחור יעלב ויניח לי לנפשי
עלוקה? הדימוי לא רע בכלל, לרגע נדמה שיוסי מיאן להפגע, כוונתך לעלוקות ששימשו לריפוי פצעים ואיחוי רקמות, ואז לפתע הוא הגביה את הטון, טוב אתה יודע נמאס כבר מהמשחקים, אינך רוצה לענות כמו בן אדם אז שלום וגמרנו, מה יש ליצור אנושי נורמאלי בלי תסביכים להתעקש כמו ילד קטן על שאלה טיפשית.
- נכון שאלה טיפשית עניתי, אז מה אתה מתחפר לך מה זה בכלל מעניין.
- אני יגיד לך, התקרב אלי מונע ממני את האפשרות להסיט את עיני לצדדים, כבר למדתי להכיר את מבע פניך, שאלתי בתמימות אבל אתה הסגרת את עצמך, העיניים שפתאום ממצמצות במהירות, הידוק הלסתות, יותר מדאי סודות וחומות, ובבקשה אל תתחיל עם הכחשות.
לרגע הוכיתי בהלם, יוסי הלם בי בבטן הרכה, פסעתי לאחור וזרועותי נפרשו בלי משים קדימה בתנועת התגוננות, מה עוד מסוגל הבחור לקרוא מתוכי, מה אתה יורד לחיי גמגמתי חלושות.
- דהיינו, יוסי לא נראה מפגין גינוני חרטה.
פתאום בצהרי יום אתה שולף אותי ממיטתי ולמרות שזו הפעם הראשונה בה אנו משוחחים הנך מציע לי לשוחח על היסטוריה הפרטית שלי, גורר אותי מדוייק לגבעת התחמושת, ומתעקש דוקא לדבר על הביקור הקודם על שלל חויותיו, אתה מרגל אחרי או סתם נהנה לחטט, מה הכוונות שלך?
יוסי השתתק, ואז לאט חרש, לא עדיף לדבר, רק תספר אל תסתכל עלי אל תישיר מבט, אבל למענך תתחיל לפרוק קצת, תאמין לי אני בעל רקע מסוים, אני צופה בך מתייסר בשתיקתך, דבר לאויר אבל תוציא את זה כבר.
- והגבעה? סירבתי להאמין.
במקרה, או אולי נכון יותר לומר בהשגחה, צירוף מקרים נדיר, לא היה לי שמץ של מושג, סך הכל מצאת חן בעיני וניסיתי להפיל מחיצות, והדרך שלי קצת בוטה לפעמים, בחרתי להגיע הנה כי זה מקום אהוב עלי, במיוחד הספריה העירונית הסמוכה.
- הספריה חזרתי אחריו, היא עוד קיימת?
ודאי, רוצה להיכנס, יוסי הביט בדאגה בחיוורון שנינסך על פני.
- לא, מיהרתי לסרב, כמה דקות שררה בינינו שתיקה מתוחה, ואז בלחש התחלתי לתאר לו את אירועי אותו יום כשחזרתי עם רבקה מהטיול בניקבת השילוח.
השמש נטתה כבר לערוב, משב הרוח התחלף לאויר קר והפעם מכיוון הגבעה הצרפתית, צינה עברה בגבי ויבשה את טיפות הזיעה, לשוני כבר יבשה לחלוטין, וגרוני הצחיח נטה לצרידות, מוללתי את העשב ובדמיוני שוב כף ידי הקטנה הייתה אחוזה בידה החמה של חוה. מטיילים ברחובות ירושלים פעם שנה באותו יום.
יוסי השתעל קלות מחזיר אותי לקרקע המציאות, רק כשהכל נרגע חוה מצאה אותי בפינת המטבח לופת את הקיר בכל הכח, הם דיברו אלי, אבל לא הצלחתי לענות, אבא רצה לקחת אותי למיטתה של אמא להראות לי שהכל בסדר, אבל החרדה תקפה אותי שוב ומיהרתי להימלט אל הקיר המגונן, בשום פנים לא הסכמתי להתנתק, נעצתי צפרניי בתוך הסיד כמעט עד זוב דם. הם היו אובדי עצות ושקלו אם להזמין עזרה מקצועית, עד שחוה לקחה יוזמה והציעה לי לצאת מהבית לסיבוב, מיהרתי להסכים העיקר לברוח מהבית שלפתע נראה לי כה מאיים. באנו הנה לגבעה, חוה שיחקה אתי, יותר נכון שיחקה מולי כי אני כמעט לא שיתפתי פעולה. ולבסוף נכנסנו לספריה, שם היא הקריאה לי מספרי קופיקו על אף שכבר עברתי את הגיל, אבל היא ידעה לספר ולא חדלה עד שהצליחה להפיק פרץ צחוק ממני. אז הסבירה לי שמבוגרים מתרגשים לפעמים עד כדי עילפון, אבל הדבר אינו מסוכן כמו שנדמה, סיברה את אוזני שאעשה מצוה גדולה אם אשוב הביתה וארגיע את ההורים, בשעת ערב מאוחרת חזרנו הביתה.