1800550
סיפורים
אורות תעתועים - סיפור בהמשכים
פרק ז'
- מה יש שובב קטן היא פנתה אלי בעליזות
- אההם גמגמתי, כולם צועקות כל כך
- נו אז מה תן להם להנות סנטה בי, אבל פנתה לקהלה ובקשה להנמיך קצת את הטון, בקשה שהועילה לדקותיים הקרובות.
אולי גם רבקה אמריקנית חלפה בי מחשבה משונה, היה ברור שהיא חשה ביניהן יותר טוב מבכל מקום אחר. התקרבנו לחומה, לא חששנו במיוחד מההמון הערבי, הקיץ החמים השמש שזרחה גרמה לכל להראות מחוסר דאגה. רק חודשים קודם הפציץ חיל האויר את הכור הגרעיני בעיראק, וחודש לפני כן זכה מנחם בגין בנצחון מדהים בבחירות, אבל את הבנות לא עניינו עסקי גרעין, ודאי לא נאומים על צ'חצ'חים של דודו טופז, הם דנו בעיקר על הצעירה בריטית בת העשרים ליידי דיאנה ספנסר שנישאה זה עתה לצ'רלס הנסיך העגום ששנות חייו כמעט כפולות משלה.
טיפסנו על החומה סמוך למגדל דוד, נצמדתי בבהלה לאחותי והעדפתי לעשות את רוב המסלול בזחילה, ירדנו ליד שער ציון, והמשכנו במורד לכיוון שער האשפות. מלאכי ההיסטוריה חגו ממש מעלינו, והצליחו ללכוד את תשומת לבם של הבנות, חלפנו על פני עיר דוד הקדומה, והגענו לניקבת השילוח. הבנות הצטופפו ליד פתח המעיין. ואחותי דחקה בהם להתחיל לרדת. תגובתם הזכירה במקצת קרקור של תרנגולות לפני כפרות, אבל המאמצים לא צלחו הם פשוט סירבו.
יו קרייזי מיס ליפשיץ, איטס סו דארק דאון סטירס, אבל רבקה במיומנות חלצה את נעליה, לתדהמתי הורידה גרביה, וציוותה על הבנות לצעוד בעקבותיה. מי שרוצה להישאר פה לבד בבקשה היא איימה קורצת לי וחולצת את נעליי. האמיצות שבין הבנות החלו לרדת וחזרו ביללה המים קרים החושך מוחלט הם לא מוכנות בשום פנים ואופן לרדת לגיהנום הקר והאפל.
דומה היה שאחותי מאבדת את עשתונותיה, המחזה היה סוריאליסטי קבוצת בנות יחפות צווחניות מקיפות במעגל בחורה כועסת. ואז פתאום פרצו פנימה בששון ושמחה מחלקה של חיילים צעירים, והמחזה אפשר לומר מאוד מצא חן בעיניהם, הם מיד הבינו במה המדובר והציעו את עזרתם. מפקדם פנה אל רבקה, והסביר לה שאנשיו מצויידים בפנסים, הם יצעדו מקדימה ומאחורה, ולכל בנות ישראל יהיה אור במושבותם, רבקה בייאושה הסכימה מיד. ובבנות לא היו צריכים להפציר, לחצות את המעיין עם חיילים ישראלים שמשונים, אפילו בחלומותיהם לא ציפו. והמחנה מיד כולו יצא לדרך.
המים הגיעו עד למותניי, קפאתי מקור ומפחד, במוחי רעמו תופים ושמעתי את אחותי מסבירה על חפירה וחציבות וחזקיהו המלך, אבל נשמתי לרווחה כיצאנו בחזרה לאור יום בבריכת השילוח. ניכר שעל הבנות עברה חוויה מסעירה. אבל רבקה בלי להתבלבל הודתה לחיילים, וציוותה על הבנות בקול שאינו נשמע לשני פנים ללבוש נעלים וקדימה, תוך מספר דקות היינו בהמשך הסיור. רצתי ליד אחותי, היא הסתובבה אלי בחיוך, מה יש חמודי, את כמו מפקדת הבעתי את הערצתי, היא נישקה אותי קלות על ראשי, עוד מעט חוזרים.
היינו כבר בדרכנו חזרה, מורעבים רק רצינו לאכול משהו חם במקום ארוחת צהרים שהחסרנו. נכנסנו לביתינו, ואמא שמחה לראות אותנו, כבר דאגתי היא אמרה, איך היה היא התחילה להמטיר שאלות. רבקה התחילה לגמוע מצלחת המרק, נהדר הכל פשוט הסתדר מצויין, ואמא הסתובבה אלי, דוד למה אתה לא מתיישב לאכול?
- אני צריך זוג גרבים יבשות צעקתי מחדרי
- מה קרה לגרבים שלך, אמא תמהה
- נתרטבו במעיין עניתי, כולם פשטו את הגרבים אבל אני חששתי ללכת יחף
- כולם הורידו גרבים, מתח ניכר באויר כשאמא חזרה אחרי
- כן כל הבנות צעדו יחפות, והחיילים האירו להם עם פנסים נידבתי אינפורמציה נוספת
- אמא חזרה למטבח, הבנות צעדו יחפות יחד עם החיילים במעיין, אני לא מאמינה את השתגעת לגמרי היא פנתה לרבקה בטון קשה, את בת מבית יעקב או למדת באורט
- העיניים של רבקה ירו ברקים, היא נראתה כעת כיצור שונה לחלוטין מהבחורה העולזת בחוצות קריה, עכשיו נראתה כחתלתולה זועמת עליצותה נשרה לחלוטין. לשניה היא הביטה בי וכולי נרעדתי, ידעתי שסיבכתי אותה בצרות, אבל היא הזדקפה ממקומה וענתה לאמא באוקטבה גבוהה, שוב את צועקת מבלי לדעת מה קרה באמת, בדיוק כמו בפעם הקודמת שאני ספגתי מה שהגיע לחוה, די נמאס לי כבר.